" … המאמינה אני באלוהים? איני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעיני. אני מאמינה למרות הכל, שהעולם נברא למען הטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב."

מתוך יומנה של חנה סנש – 21.9.1940  – נס ציונה.

ב-כב' בחשוון התש"ה (7.11.1944) הוצאה חנה סנש להורג בהונגריה לאחר שנתפסה על ידי הנאצים במהלך שליחותה כצנחנית. ביום פטירתה, היאר צייט שלה, אנו זוכרים את דמותה מעוררת ההשראה ואת תרומתה לתרבות העברית, וגם שופכים מעט אור על היותה מעין "חלוצה רפורמית".

מבחינה דתית חנה סנש הינה דמות מורכבת ומעניינת, היא גדלה בהונגריה במשפחה יהודית שאינה מקימת מצוות אך נטועה עמוק בתוך החברה היהודית. חנה ומשפחתה מתפללים בבית הכנסת הנאולוגי בבודפשט (זרם ביהדות הונגריה שהיה קרוב בתפיסותיו ליהדות הרפורמית וליהדות הקונסרבטיבית).

ביומניה חנה חושפת בעינינו את ההתלבטויות של נערה יהודיה, שאינה מקבלת כמעט שום הנחת יסוד או חוויה ללא חיפוש עמוק של תשובות בעלות משמעות אותנטית ואישית. ואנו עדים להתבלטיותיה בשאלות של אמונה, ושל ההזהות היהודית שלה בעידן בו היא חיה.

מקדימה את זמנה

שירה המפורסם הליכה לקיסריה (אלי , אלי…) פותח צוהר לגישתה הדתית המורכבת העולה מקטעי יומניה, בהם היא מתמודדת עם תופעת איבוד הזהות היהודית בקרב החברה החלוצית, ומזהה את הצורך העמוק לפתח זהות יהודית שתתאים לרוח הדור הציוני החדש. בכתיבתה מטרימה חנה שנות דור תופעות ותהליכים המכים שורשים בחברה הישראלית בימינו.

עבור התנועה הרפורמית זכרה הוא עדות לכמיהה של הציונות לזהות יהודית ליברלית המתאימה לחיים בארץ ישראל של הזמן הזה.

אסופת ציטוטים ושירים לזכרה של חנה סנש >>

דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם

חנה סנש גדלה בהונגריה במשפחה יהודית שאינה מקימת מצוות אך נטועה עמוק בתוך החברה היהודית. היא ומשפחתה התפללו בבית הכנסת הנאולוגי (זרם ביהדות הונגריה שהיה קרוב בתפיסותיו ליהדות הרפורמית וליהדות הקונסרבטיבית) בבודפשט, וביומניה היא מרבה לכתוב על חוויותיה מבית הכנסת.

כאשר היא עולה לארץ היא ממשיכה לכתוב על בית הכנסת אך פעמים רבות משתפת בקשיים שלה ומתארת אותו, כמקום המקשה עליה את תחושת החיבור האמיתי לאלוהים. היא תוהה על המקום של בית הכנסת בחייה, ועל המשמעות של בית הכנסת עבור החברה החילונית בה היא חיה.

במכתב לאמה מ 30.3.1941 היא כותבת:

"ייתכן שהדור הנוכחי הושפע מתנועות אתיאיסטיות ואגנוסטיות באירופה ובאופן מובן השיל מעליו כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות ואת הביטויים החיצוניים של הדת. מלבד זאת, בשל המבנה הלאומי יותר קשה לקיים פה את כל המצוות מכיוון שבגולה היה מי שלקח על עצמו את העבודה כאשר יש חגים יהודיים.

לכן אנו מאשימים את האבות בכל שהם אינם מחנכים את בניהם לחיים דתיים. אך עלי לציין שהם עצמם מרגישים בחסרונו של זה ונדמה שגם הנוער עצמו נחפש אחר הדתיות. יש תקווה שנמצא איזון בריא בין שתי קצוות המטוטלת. לעניות דעתי, אין להשאיר זאת ליד המקרה. במקום, צריך להיות תיקון מלא של ההלכות היהודיות. על מנת להשיג זאת יש למנות אדם שיש לו סמכות דתית רבה שימצא את דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם…."

היום נראה שהתרבות הישראלית הולכת ונקרעת בין שני צדי המטוטלת, אבל גם שמתוך הקרע הזה צומחת לאט ובהתמדה האלטרנטיבות של היהדות הליברלית שנותנת מקום אמיתי לתפילת האדם.

הליכה לקיסריה

אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.