לחנה סנש מעמד מיוחד בתרבות הישראלית כמי שמייצגת בד בבד את דור תש"ח וקודמיו, שהיו מוכנים להקריב את היקר מכל על מנת להגן על העם היהודי ולהקים את מדינת ישראל, יחד עם נפש מורכבת שהעלתה ביומניה ובשיריה את ההתלבטות שלה ושל בני דורה. שירה "הליכה לקיסריה (אלי, אלי)" נהפך לחלק בלתי נפרד מהשירה העברית ואף מהליטורגיה שלנו וזוהי הזדמנות פז להמשיך וללמוד ממנה כמורה דתית ורוחנית.
מקריאה ביומניה, מכתביה ושיריה של חנה סנש אנו נחשפים לנפש חוקרת, ששאלה את עצמה שאלות רוחניות ודתיות מאתגרות ושחיפשה ולפעמים אף מצאה עולם רוחני רחב, גם אם לא מצאה את עצמה בדת ממוסדת. חנה סנש יצרה שפת תפילה מיוחדת, מדויקת ותמציתית שמביעה את רצונה לגעת באלוהי אך בעיקר מדגישה את האמונה הרבה שלה באדם. אמנם תפילותיה מצאו את דרכם לדף אך הם שומרים על תחושת הספונטאניות והרגעיות.
דמותה של חנה סנש כמתפללת מתכתבת עם חנה אחרת, חנה המקראית, שאף היא הפכה לסמל יהודי של תפילה ודיבור ישיר עם הקדוש ברוך הוא. חנה המקראית, אמו של שמואל הנביא היוותה אבטיפוס עבור חז"ל ועבורנו לתפילה כנה, שבאה מהלב והיא נחשבת לאחת המתפללות האותנטיות ביותר. בספר שמואל מופיעות שתי תפילות של חנה. הראשונה, אותה תפילה קורעת לב לאלוהים שיעניק לה פרי בטן, והשנייה- תפילת הודיה מחושבת יותר לאחר לידת שמואל.
וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל יְי. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְי וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְי צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיי כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְי וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי יְי. אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד.
(שמואל א, א, ט-יח)
תפילתה של חנה נענית והיא יולדת את בנה שמואל. תפילתה כל כך עמוקה ומנותקת ממה שקורה מסביבה שהיא אינה מודעת לאופן שהיא נראית על ידי אחרים ועלי הנביא חושב את חנה לשיכורה. תפילתה היא כואבת וכועסת ולמרות שאיננו יודעים מה המילים שהיא בחרה לומר לאלוהים אנחנו יכולים להניח שהיא בהם שילוב של תחנון, כעס ומשא ומתן.
לאחר לידת שמואל חנה מביאה תפילה אחרת לגמרי, תפילת הודיה:
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיי רָמָה קַרְנִי בַּיי רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. אֵין-קָדוֹשׁ כַּיי כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם … קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. יְי מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל … מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיי מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. … יְי יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.
(שמאול א, ב, א-י)
בפסוקים אלו אנו רואים תפילה מסוג אחר, תפילה מתוכננת וכתובה שמזכירה תפילות ושירים אחרים במקרא. קשה לדעת אם אלו מילותיה של חנה או שאחרים שמו אותם בפיה.
תפילתה של חנה הייתה כה משכנעת, שלמרות היותה אישה, חז"ל למדו ממנה כיצד יש להתפלל. כחלק מדיון ארוך על תפילתה של חנה רב המנונא מלמד אותנו:
אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו ויחשבה עלי לשכרה מכאן ששכור אסור להתפלל ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו'
בבלי, ברכות, דף לא, ע"א
חנה המקראית עודנה מודל עבורנו לאופן הראוי להתפלל- תפילה אישית שמביעה קשר ישיר עם אלוהים שאיננה מפחדת לכעוס על אלוהים ולדרוש ממנו את אשר אנו רוצים ויחד עם זאת בעלת יכולת להודות לאלוהים.
כעבור דורות חנה סנש ממשיכה ללמד אותנו איך להתפלל. גם חנה סנש, כמו חנה המקראית חיפשה את הקשר הישיר עם אלוהים. גם היא סלדה ממתווכים וביקשה לומר לאלוהים את אשר על ליבה:
להתפלל לפי השגרה לא יכולתי וגם היום איני יכולה ואיני רוצה. אבל את שיחת האדם עם בוראו אשר הנביא מטיף לה, מצאתי גם אני. אני מחפשת את הקשר הפנימי והישר ולו גם בהתלבטויות ובפקפוקים. אבל לא אשלים עם צורה מקובלת , מתה ומגובשת של מחשבה , אשר רחוקה ממני.
(חנה סנש, יומנים, עמ' 83)
שני שירים של חנה סנש מייצגים את התחנון, את אותה תפילה ישירה ונרגשת לאלוהים, המביעה רגע של פליאה, בקשה או כעס על אלוהים.
הראשון הוא שירה האיקוני, הליכה לקיסריה. לא בכדי שיר זה נהפך לאחד משירי התפילה המודרניים המוכרים והמושרים ביותר. בשירה היא לוכדת רגע אחד מופלא ויש בו גם פליאה ותחנון בו ביחד:
אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.
כשאנו קוראים את השיר או שרים אותו אנחנו מיד איתה, עם חנה על שפת הים, מרגישים את הרוח בשערינו ואת התפילה שבלבבנו, בדיוק כפי שאנחנו נמצאים עם חנה המקראית במקדש בשילה, מתחננים לילד.
שיר נוסף שלוכד רגע אחד של תפילה הוא שירה האחרון, אשרי הגפרור. שיר זה נכתב רגע לפני הצניחה בהונגריה. חנה סנש בוודאי חשה פחד אך אמונה בעצמה ובמשימתה:
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחֲדֹל בְּכָבוֹד…
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
שמו של אלוהים אמנם לא מוזכר אך הוא נוכח מאוד. שיר-תפילה זה מבטא את אמונתה הבסיסית באדם, בהמשכיות החיים ובכוחה של הרוח והתקווה. היא ידעה שיש סיכוי שלא תשוב ממשימתה ובחרה להאמין, גם ברגעים הקשים ביותר, באדם ובבריאה.
לא בכדי יש קשר הדוק בין השם חנה לבין השורש ח.נ.ן. והתפילה הנגזרת מתוכה- תחנון. עבור חז"ל, זוהי התפילה הראויה ביותר. במשנה, מסכת ברכות נאמר לנו:
רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים.
ולאחר מכן בתלמוד הירושלמי נאמר לנו על אותו רבי אליעזר שהיה "מתפלל תפילה חדשה בכל יום" (ירושלמי, ברכות ד, ג)
חנה המקראית וחנה סנש ידעו להתפלל תפילת תחנון אמתית, אולי מכיוון שלא ראו את עצמן מחויבות לתפילת קבע. חנה המקראית הייתה מודרת וכל שנותר לה היה להתפלל את אשר על ליבה. חנה סנש לא מצאה שפה משותפת עם סידור התפילה וחיפשה את האדם ואת אלוהים במחוזות נפשה.
כמה ברי מזל אנו היום שיש לנו היכולת להחזיר את התפילות של חנה, המקראית וסנש, לעולם התפילה שלנו. אנחנו יכולים ללמוד משתי הנשים הגדולות הללו על הדרך להגיד את אשר על לבנו ללא פחד וחשש. שאפשר לכעוס, להתפעל, להודות ולקלס באותו הזמן ושזוהי תפילה אמיתית.
מחנה לחנה אנו לומדות ולומדים את שפת התפילה.