ההפטרה הרפורמית המוצעת עניינה חגיגת חג הפסח בירושלים בימי המלך יאשיהו. מודגש כי פסח שכזה לא נחוג מאז ימי השופטים, אולי ימי יהושע. מפטירים: מלכים ב' כ"ג 30-21. ההפטרה המסורתית היא יחזקאל ל"ז 14-1.
*******
כשמדברים על חג הפסח, נושא מרכזי לכל סיפור ההגדה הוא גאולה. כאן, מדובר בגאולה משמע חירות או שחרור. במהלך הדורות, המושג של גאולה תפס ממדים הרבה יותר גדולים. הרבנים הנכיחו הבנת הגאולה כאירוע קוסמי שישנה את המעמד של כל העולם – סוג של סוף משחק שהוא סוף טוב לכל הקיום. למשל, בתפילה היומית של שחרית ושל ערבית, אנחנו מתפללים את תפילת הגאולה שעומד במרכזה קטע משירת הים ששרו בני ישראל בתורה בחציית ים סוף ביציאת מצרים: "מי כמוך באלים ה'! מי כמוך נהדר בקודש! נורא תהילות עושה פלא!." אמירת השיר כאן משרתת כתזכורת: ה' גאל אותנו ממצרים, לכן באפשרותו לגאול אותנו בעתיד לבוא. משמע העולם הזה הוא סבל או שיעבוד.
אני יכולה להבין איך אמונה כזאת מנחמת ומעודדת את האדם הסובל בעולם הזה. אכן, יש הרבה סבל. אבל אני לא חושבת שהתשובה לסבל בעולם היא בהכרח הבטחה של פעולה קוסמית בעתיד הלא ידוע. אני חושבת שהגאולה נמצאת כל הזמן בנשמת האדם והיא נקראת "תקווה". אני מוצאת תמיכה לגישה הזאת מההפטרה המסורתית שקוראים בספר יחזקאל בשבת של חול המועד פסח. יחזקאל יושב בבבל עם דור הגולים מירושלים. ההפטרה היא הנבואה המפורסמת של "חזון העצמות היבשות". ה' מצווה על יחזקאל לקרוא לרוחות להחיות את העצמות להעמיד אותן על רגליהן ולהעלות עליהן בשר ולקרום עליהן עור. ה' אומר ליחזקאל בסוף הנבואה, "וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י ה' בְּפִתְחִ֣י אֶת קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י ה' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם ה'."
הרבה מאוד מפרשי התורה במהלך הדורות פירשו את המאורע הזה כנבואה של גאולת העולם וסימן של תחיית המתים בעתיד לבוא. אבל גם היו מספר מפרשים שאמרו שהנבואה היא אלגוריה שכוונתה לעודד את רוחם של הגולים ולהודיע שיבוא היום שהעם יחזור לירושלים. אני נוטה להסכים עם הפרשנות השניה.
אני גם חושבת שסוד הגאולה האמיתית נמצאת בקריאת הפסוק (יחזקאל ל"ז, 11), "וַיֹּ֘אמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ." כולנו מזהים את הביטוי "אבדה תקוותנו" מהמנון המדינה שנפתלי הרץ אמבר נתן מענה לפסוק בעיבודו, "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו." אכן, יחזקאל מתאר מצב שהמון נשמות מתוך בני ישראל איבדו את התקווה שלהם לגמרי.
בהקשר של פסח, אם נחזור לסיפור של עבדות מצרים. כאשר מת מלך מצרים ששעבד את בני ישראל, הם קיוו להקלה בסבלם כי המלך הרשע המענה אותם מת. אבל המלך הבא הוא היה אכזרי אפילו יותר, וכך בני ישראל נאנחו ונאקו נאקה גדולה. למה? לפי הרמב"ן (שחי בספרד במאה ה-13), "כי אמרו 'אבדה תקוותנו נגזרנו לנו'" וכך "בחרו מוות מחיים". הרב החסידי יעקב ליינר מאיזביץ (פולין במאה ה-19) כתב בהקשר של הפסוק מיחזקאל (מקץ מ:ב), "ואם יאבד תקוה מהאדם ויכנס בו עצבות שאין תקוה לו, זהו נקרא אבי אבות הטומאה, טומאת מת, כמו שנאבד תקוה מהמת." אובדן התקווה הוא מוות – גם פיזי וגם נפשי, גם לאדם וגם לדורות. המלבי"ם (שחי באוקראינה במאה ה-19) הוסיף רעיון מהמדרש הקבלי הזוהר ש"התקווה היא מידת החיים" שזה בעצם החלק הקטן של הנשמה שמאמינים שנשאר בגוף בזמן השינה.
סוד הגאולה הוא שמירת התקווה, אפילו אם זה שבב של תקווה. אובדן התקווה הוא הזמנה למלאך המוות והגורם לעצמות יבשות. אילו העם היהודי היה מאבד את התקווה, לא היינו יושבים כאן בציון. גם כשרע, אנחנו אומרים, "יהיה טוב". בחג הפסח, אנחנו זוכרים שהיינו עבדים במצרים, ואנחנו חושבים על העבדות של היום. ועינינו תמיד מורמות על ידי התקווה שהיא באמת ההבדל בין גלות לגאולה.
שבת שלום וחג שמח