זמר לשבת: פרשת נשא

עקרה

מלים: רחל

לחן: אחינועם ניני

השבוע אנו קוראים בפרשת נָשֹֹא, הפרשה השניה בחומש במדבר. בפרשה מפורטים בין השאר דיני הנזירות, שהם שונים ממה שמוכר לנו ממוסד הנזירות בתרבות הנוצרית ובתרבויות אחרות:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: … וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:
במדבר פרק ו

הנזירות כפי שהיא מתוארת במקרא היא, אם כן, מוגבלת בזמן – היא בבחינת נדר שהנזיר מקבל על עצמו לתקופה קצובה. האיסור העיקרי על הנזיר הינו הימנעות מיין ומכל תוצריה האחרים של הגפן, וכן איסור להיטמא בטומאת מת. תקופת הנזירות מסתיימת בהבאת קרבן מיוחד שאותו נדר הנזיר להביא.
הנזיר היחידי שהמקרא מספר עליו הינו שמשון הגיבור, ואכן, חכמינו בחרו בסיפור הולדתו הייחודי מספר שופטים כהפטרה לפרשת נָשֹֹא.
כאחדים מגיבורי המקרא – יצחק, יוסף ושמואל – כך גם שמשון, נולד לאחר עקרות וכמיהה ממושכת להולדת ילדים. מלאך ה' נגלה אל אמו של שמשון, מזהיר אותה לנהוג כבר עכשו לפי דיני הנזיר, ומבטיח לה כי בן זכר ייוולד לה – בן שיהיה נזיר אלהים מיום הולדתו, והוא שעתיד להושיע את עם ישראל מידי פלשתים.
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה:
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
שופטים י"ג

בסיפור התגלותו של מלאך אלהים להוריו של שמשון מקומה של האם הוא מרכזי ביותר. ההתגלות הראשונית היא, כפי שראינו בפסוקים הקודמים, אל האם בלבד, וגם כאשר האב מבקש במפורש להיות חלק מ"שרשרת הפיקוד" ולהבין את תפקידו כאב לעתיד לנזיר, המלאך מתגלה דווקא אל אשתו:

וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:
שם
כאשר מנוח חושש כי ההתגלות האלהית מסוכנת וכי היא עלולה להסתיים במוות, אשתו היא זו שמסבירה לו את מצב העניינים לאשורו:
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:
שם

כמו גם לגבי דמויות נשיות נוספות במקרא, התורה אינה מציינת את שמה של אמו של שמשון. אנו יודעים את שמו של האב – מנוח – שתפקידו בסיפור משני, אך לא את שמה של האם הדומיננטית. העובדה הזו כה בולטת עד שהרב מרדכי ברויאר כינה את מנוח אבי שמשון, על דרך הלצון, "בעלה של אשת מנוח" – כלומר, היא עיקר הסיפור והוא רק נספח אליה.
סופו של הסיפור הוא, לכאורה, סוף טוב – בן יפה נולד בעמק האלה ומתמלא מייד ברוח אלהים ששורה על הכל בין צרעה ובין אשתאול. אלא שזה אינו באמת סוף הסיפור. כמו בני העקרות האחרים, גם מסלול חייו של שמשון אינו סוגה בשושנים.

יצחק כמעט מקפח את חייו במעשה העקדה.
יוסף הופך למושא לשנאה יוקדת של אחיו, עד כדי כך שיעקב אביו מבלה חלק נכבד מחייו במצב תודעתי של אב שכול – "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז).
שמואל מופקע מידי הוריו לטובת עבודת המשכן מייד עם הגמלו. "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי" אומרת אמו (שמואל א' א'), שבמו ידיה מביאה אותו לשילה ומוותרת עליו כשהוא רך בשנים, כפי שמתואר בפסוק "וְהַנַּעַר – נָעַר" (שם).

ומה על אשת מנוח ובעלה של אשת מנוח, הורים גאים לנזיר צעיר שרוח אלהים שורה עליו? הם אינם רווים נחת משלושה שידוכים שהנזיר הצעיר מוצא לעצמו. הם אפילו לא מספיקים לומר לו, כמו הורים יהודים טובים "אמרנו לך ששום דבר טוב לא ייצא מזה", משום שבתום מסלול של עימותים בלתי פוסקים עם נשותיו ועם הפלשתים הקמים עליו להרגו הוא בוחר:
תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים
שופטים ט"ז

כמיהה ארוכת שנים להפוך להורים מוכרת לרבים מאיתנו מניסיון אישי, וכך גם רגשות העצב התסכול (ואף אשמה) שמתלווים אליה. ההריון והלידה אמורים להיות התיקון המוחלט של כאבי ההמתנה, הסוף הטוב האולטימטיבי. בדמיוננו, הסוף המשמח הזה אמור להותיר את הכאב שקדם לו הרחק מאחורינו בעבר, לספק לנו אושר חדש ונצחי שדבר לא יעיב עליו – הרי שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר מאשר ההמתנה המתסכלת ההיא. אלא שבסיפורי העקרות במקרא (ובחיים), הלידה היא רק תחילתה של דרך, וגם הדרך הזו עלולה להיות מכאיבה ופתלתלה – ציפיות שהולכות ומצטברות בהמתנה הארוכה ולא תמיד עתידות להתממש, קשיים וכשלונות חינוכיים צורבים, ולעתים, כמה נורא, אף אובדן – אם אובדן הקשר בין הילד להוריו או אובדן החיים ממש.
אני תוהה, אילו היו שואלים את אשת מנוח, מה היא הייתה מעדיפה – לחוות את כאב העקרות וגם את כאב האבדן, או אולי כאב העקרות לבדו פחות נורא ממה שהיא נאלצה לחוות.

ובנות מצווה מכל רחבי הארץ והעולם – כל אחד בנוסח במבטא ובניגונים המיוחדים להם. לא הייתה דרך אחרת לפגוש אותם חוץ מאשר להגיע לכותל. ברגעים שלפני תחילת התפילה "גלגל לא ניסר, ושוט לא הצליף, חללו של עולם דמם". ואז התפנינו לפתוח את התפילה בשיר אהבה לירושלים.