"רציתי שתקנה לי כובע
משונה ולא מתאים
רציתי שתאמר לי
כל מיני דברים
קצת מוזרים.
רציתי שנבנה לגובה
מגדלים על מגדלים
ונשיט בתעלות המים
אוניות ודחלילים
רק אל תקנה לי ורד
בעטיפה של פרגמנט
רק אל תביא לי ורד
כי אז אומר את האמת
שמי שמביא לי ורד
הוא האיש הלא נכון."
תרצה אתר
השבוע אנו פותחים בחומש חדש – דברים – האחרון בין חומשי התורה. ספר דברים הוא למעשה כולו חזרה על ארבעת החומשים שקדמו לו במסגרת נאום הפרידה הארוך של משה רבנו מעם ישראל. בני ישראל עומדים להיכנס אל הארץ המובטחת, ומשה, שממנו נשללה הזכות הזאת, מנצל הזדמנות אחרונה כדי להרביץ בהם תורה. לא בכדי מוכר לנו נאומו הארוך של משה גם בכינוי "משנה תורה" –בספר דברים אנו שונים את התורה, חוזרים על מקצת מן הסיפורים ועל רבים מן החוקים שמוכרים לנו, לעתים בגרסאות מעט שונות מאלו שהכרנו ובדגשים אידיאולוגיים אחרים. ספר דברים מתאפיין בסדר יום חברתי מובהק וניכרת בו דרישה חד משמעית לאיחוד הפולחן של כלל העם באתר אחד שמיקומו אינו ידוע אך הוא מכונה "המקום אשר יבחר". איחוד הפולחן הינו תמה מובילה, שמחליפה במידה מסוימת את המרכזיות של מעמד הכהנים כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרי ויקרא ובמדבר.
את הפרשה הראשונה מספר דברים, פרשת דברים, אנו קוראים בכל שנה ב"שבת חזון" – השבת שלפני ט' באב, האחרונה מבין "תלתא דפורענותא" – שלוש השבת של ימי בין המצרים, הימים שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב. שבתות אלה מתאפיינות בהפטרות שבהן נבואות פורענות שהולמות ברוחן את ימי בין המצרים. הפטרת שבת חזון לקוחה מן הפרק הראשון בספר ישעיהו והיא זו שנתנה לשבת מיוחדת זו את שמה, על שם חזונו של הנביא ישעיה:
חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:
ישעיהו א'
הקדוש ברוך הוא מוצג בפתיחת הנבואה כאב שאמר נואש מחינוך ילדיו– הוא השקיע בגידולם, גידל ורומם אותם, אך הם אינם מחזירים לו באותה מטבע. עם ישראל מתואר בנבואה כמי שחי בניתוק גמור מן ההכרה בכוחו של האלהים בעולם ומצבו גרוע אף ממצבן של בהמות הבית. בעוד שהשור או החמור נבונים דיים כדי להבין מיהו בעל הבית שדואג לכל מחסורם, בני ישראל אינם מבינים כי אלהים הוא מקור הטוב ואינם מעריכים זאת.
ואולם, בניגוד לרוח הדברים כאן, בהמשך הנבואה אפשר להתרשם שבני ישראל עושים מאמץ לרצות את אלהים ולהביע את אהבתם כלפיו. אלא מאי, כפי שקורה לעתים קרובות במערכות יחסים, המחוות שלהם אינן מתקבלות בברכה.
לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:
שם
מן המתואר בנבואה עולה שבני ישראל אינם חוסכים מאמצים כדי לעבוד את ה' אלהי ישראל ולרצות אותו. הם אינם מסתפקים בקרבנות פשוטים אלא מביאים ממיטב צאנם ובקרם – עולות אילים וחלב מריאים. הם גם לא מתרשלים אלא עובדים את אלהים באופן סדיר – בכל חג ובכל חודש – ולא רק כאשר הם נקלעים למצוקה או חשים צורך לזעוק לעזרה בתפילה.
ואולם, כל המחוות הללו לא נחשבות בעיני אלהים. ה"חיזור" של בני ישראל והחיפוש שלהם אחר אהבתו והערכתו אחריו נדמים בעיניו כאותות אהבה מגושמים, בנאליים ולא אותנטיים. בני ישראל כנראה מראים לאלהים שהם אוהבים אותו כמצוות אנשים מלומדה, כאילו קראו את ספר ההדרכה "כך תשיג לך את אהבת אלהים בשלושה שלבים". ואילו הוא, אלהים, כמה לאהבת אמת, לביטויי אהבה שלא כתובים בספרי הקרבנות. אלהים מאסה במחזר שמביא לה שוב ושוב פרח, ומה שמרגיז אותה יותר מכל הוא הביטחון של המחזר שהוא עושה בשבילה
ה-כ-ל, אבל ממש הכל. מה לא טוב לך ? לא הבאתי פרחים לשבת ? הבאתי ! אז על מה את מתלוננת ? אלהים כמהה לאוהב האמיתי שיהיה מוכן לעשות בשבילה הכל – לעזוב את הפרחים בצד, להשתטות, לצאת למסעות גילוי משותפים ולגלות את מהות האהבה שהיא עשיית צדק וחסד בעולם:
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה
אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:
שם
כי מי שמביא לי עגל הוא האיש הלא נכון.
אל תקנה ורד – בביצועה של יעל לוי.
אל תקנה לי ורד
מילים: תרצה אתר
לחן: ורד קלפטר