בְּהַר הַּגִּלְבֹּעַ
מלים: לאה נאור
לחן: יוסף הדר
יָבֵש הַקַּיִץ בְּעִתּוֹ
בְּהַר הַּגִּלְבֹּעַ
נִשְׁעָן שָאוּל עַל חֲנִיתוֹ
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
רַק נַעַר גֵּר עִמּוֹ
רַק נַעַר מִבְּנֵי עֲמָלֵק.
יָבֵש וָחַם, יָבֵש וָחַם
הַקַּיִץ בָּעֵמֶק.
הָאֲדָמָה צִבְעָהּ פֶּחָם
בַּקַּיִץ בָּעֵמֶק.
אוּלַי הָיָה שָרָב
אוּלַי זו הָיתָה שְעת שְקִיעָה
אוּלַי שְקִיעת זָהָב
כְּמוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ הַשָּעָה.
נִפְרָשֹ הָעֵמֶק לְרגְלָיו
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
הָיָה הַקַּיִץ כְּמוֹ עַכְשָו
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
מִנֶּגֶד הַר תָּבוֹר
וְהַר החֶרְמוֹן בַּמֶּרְחָק
כְּאִלּוּ לֹא עָבְרוּ שָנִים
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
אוֹתָם סְלָעִים – סְלָעִים שְחוּנִים
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
אוּלַי הָיָה שָרָב
אוּלַי זו הָיתָה שְעת שְקִיעָה
אוּלַי שְקִיעת זָהָב
כְּמוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ הַשָּעָה.
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
מִנֶּגֶד הַר תָּבוֹר
כְּאִלּוּ לֹא עָבְרוּ שָנִים
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
אוֹתָם סְלָעִים – סְלָעִים שְחוּנִים
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
אוּלַי זו הָיתָה שְעת שְקִיעָה
אוּלַי שְקִיעת זָהָב
כְּמוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ הַשָּעָה.
השבוע אנו מציינים את שבת זכור, השבת האחרונה שלפני חג הפורים, שבה אנו קוראים, נוסף על פרשת השבוע (השנה – פרשת תצוה) גם את פרשת זכור מספר דברים, והפטרה מיוחדת לה מספר שמואל.
בפרשת זכור מופיע ציווי מפורש להילחם בעם העמלקי עד חרמה. העמלקים מואשמים בכך שנטפלו באופן פחדני לחלשים ביותר שבין בני ישראל ותפסו אותם בשעת חולשה:
וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:
בהפטרה לפרשת זכור (שמואל א', ט"ו) אנו קוראים על שאול המלך שנצטווה על ידי שמואל הנביא להילחם בעמלקים ולא להותיר מהם זכר:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:
הציווי הוא גורף – כליה מוחלטת נגזרת על העמלקים ועל רכושם, שאף אדם או בעל חיים לא יימלט ממנה.
שאול מצליח במלחמתו בעמלקים, ואף לוכד את אגג מלכם בעודו בחיים. ואולם, בניגוד למה שנצטווה, הוא בוחר להשאיר את אגג בחיים, ומשתמש ברכוש הרב במקום להחרימו. תגובתו של אלהים למעשה זה היא חריפה ביותר – פיטורין:
נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.
שאול מנסה לתרץ את מעשיו בכך שהצאן והבקר נשמרו כדי לזבוח מהם לאלהים, אך הסברו אינו מתקבל. הוא ננזף בחומרה על ידי שמואל על נסיונו להעמיד פנים שהוא רק בורג קטן במערכת:
הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ ? רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה !
ושמואל ממשיך בדברי התוכחה שלו אל שאול, באחד הפסוקים המוכרים והמצוטטים ביותר, המסבירים את השוליות של עבודת הקרבנות, לעומת האמונה התמימה באלהים:
הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים
מהו המניע למעשיו של שאול? האם מדובר ברדיפת בצע פשוטה, ברצון להשתמש ברכוש הרב של העמלקים על מנת להתעשר ולרצות את העם שחומר אותו? ואולי המפתח נמצא בשירם של יוסף הדר ולאה נאור:
נִשְׁעָן שָאוּל עַל חֲנִיתוֹ
בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
רַק נַעַר גֵּר עִמּוֹ
רַק נַעַר מִבְּנֵי עֲמָלֵק.
|
השיר מציע לנו קריאה שיש בה חמלה, שאול לא סתם התרשל בתפקידו ומעשהו לא נבע מכך שחמד את השלל. שאול "סירב פקודה" משום שהאויב שעמד מולו כבר לא היה המון עמלקי אלמוני וחסר פנים, אלא נער, גר, שיש לו פנים ויש לו שם, והוא במקרה גם מבני עמלק. |