זמר לשבת: פרשת תזריע

לקטעי המפטיר וההפטרות המיוחדים בשבתות אלה יש תפקיד בתהליך ההכנה שלנו לחג הגדול – חג הפסח. על טקס ההיטהרות באפר הפרה האדומה כהכנה להשתתפות בקרבן הפסח קראנו בשבת הקודמת, ואילו השבת אנו קוראים במפטיר על "פסח מצרים" – חג הפסח הראשון שבו סימנו בני ישראל את מזוזות בתיהם בדם הקרבן. אנו קוראים גם בהפטרה מספר יחזקאל על חידוש הפולחן בבית המקדש ועל תפקידם המיוחד של הכהנים. יחזקאל מונה את רשימת הקרבנות – כמה כבשים ואילים יש להקריב ביום השבת.

וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַיקֹוָק בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:

וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ:

וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא:(יחזקאל מ"ו)

ואולם, נוסף על מניית הקרבנות שמוכרת לנו ממקומות רבים נוספים, ישנו מוטיב נוסף שחוזר על עצמו לאורך ההפטרה, והוא גם זה שקושר אותה לפרשת החודש: השער – המזוזה. כפי שבפרשת החודש מסמנים בני ישראל את השתייכותם לעם דרך מזוזות בתיהם, בהפטרה מסמל השער את ההבדל בין קודש לבין חול. אם בששת ימי המעשה שער החצר הפנימית סגור – הרי שבשבתות ובראשי חודשים הוא נשאר פתוח לרווחה:

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִק שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ: וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב:(שם)

גם לשערים שדרכם נכנסים העולים לרגל יש משמעות בפולחן שעתיד להתחדש בבית המקדש:

וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יצאו יֵצֵא: וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ:(שם)

בתיאורו של הנביא, השער הופך להיות לתשמיש קדושה של ממש:

וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים נְדָבָה לַיקֹוָק וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ:

הפרשות וההפטרות הללו של ארבע השבתות, כמו גם פרשות נוספות מן התורה שעוסקות בפרטים המדוקדקים של הפולחן בבית המקדש, לא תמיד מעוררות אצלי עניין. קשה לי למצוא משמעות ברשימת הקרבנות הארוכה, או לחשוב על העבודה בבית המקדש בכלל כדרך שתוביל אותי לקדושה או לקרבת אלהים. אבל יש משהו בפתיחת השערים שפותח בעבורי שער אל העולם החסום והרחוק הזה. השער שמתאר יחזקאל, כמו השער של קדיה מולודובסקי, מאפשר לי להיכנס דרכו, לחוות חוויות שהן מחוץ ליום-יום, של כניסה לעבר מחוזות של קדושה, של חוויה אישית ומשפחתית משותפת. השער, כמו כל סימון של אוביקט כ"קדוש" מסמן גבול ובה בעת מזמין אותנו לפרוץ אותו. פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב.