זמר לשבת: פרשת תרומה

***

מה שבולט לעין בקריאת הפרשה הוא חשיבותו של הזהב במשכן – הזהב הוא חומר גלם יסודי בבניין המשכן, ובפרט ביצירת מנורת המקדש. עיון קצר מעלה כי המלה "זהב" חוזרת בפרשה 25 פעמים, פרשה שהכל בה זהב. וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זהב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. … כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זהב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זהב טָהוֹר. כִּכָּר זהב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה (שמות כ"ה, ל"א-מ')

בסיפורים רבים המובאים בתורה ניכרים קיצור ותמציתיות, ואילו כאן – הפירוט רב כל כך, עד כדי מתן מידות מדויקות ובחירה בחמרי גלם ספציפיים, למשל, את המשכן יש לבנות מ"עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי" האורך המדויק של היריעות מפורט גם הוא, ואפילו טכניקת החיבור ביניהן: "(ג) חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ:
(ד) וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית: (ה) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ". (שמות כ"ו, ג'-ה').

הפירוט הרב מעלה תהיות – מדוע יש בכך צורך, ומדוע רק כך יתאפשר לאלהים לשכון בקרב בני ישראל, ככתוב בפסוקים הפותחים את הפרשה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה', ח'). היטיב לנסח את השאלה דון יצחק אברבנאל:
"למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר "ושכנתי בתוכם", כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל, במקום מה שהוא בהפך האמת. כי הוא, יתברך, אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום ?" אברבנאל שואל, אם כן, כיצד מתיישבים הפסוקים הללו מפרשתנו עם היותו של האלהים מהות רוחנית ולא גשמית, שנוכחותה אינה אמורה להיות מוגבלת למקום מסוים או לצורה מסוימת (אברבנאל לשמות פרק כה)

"בהיותו, יתברך, משולל מכל גשמות לא יידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אָדָם במעלה ומציאות. וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה, ציווה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאילו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם … ולא שהיה הוא, יתברך, צריך לדבר מכל זה חלילה וחס. אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלהים מתהלך בקרב מחניהם" המשכן, אם כן, לדעת אברבנאל, הוא רק אמצעי ולא מטרה בפני עצמה, להזכיר ולהנכיח את קיומו של אלהים, גם כאשר העם חווה מצוקות וקשיים בהליכתו במדבר, דברים שעלולים לגרום לו לסטות מדרך האמונה ולאמץ אמונות כוזבות.

עבודת הקרבנות בבית המקדש בטלה כבר לפני כמעט אלפיים שנה, ובימינויהודים וישראלים רבים לא בהכרח מייחלים להקמתו מחדש של המקדש. מנקודת המבט הזו, לא ברור אם הסברו של אברבנאל הוא מספק. האם הרצון להנכיח את הקדושה בחיי העם חייב להיות כרוך דווקא בפירוט רב כל כך של כלי הקודש? האם באמת יש צורך בכל כך הרבה זהב כדי לעלות במדרגות הרוחניות?

השיר "הכל זהב" במלותיו של חיים חפר וללחנו של סשה ארגוב, יכול אולי לתת תשובה מעט אחרת לשאלה זו ולשאלת עבודת האלהים בכלל. לא בהכרח צריך להיות זהב כדי שנראה זהב, אפשר להתבונן במראות היום יומיים ביותר ולראות את צדם המוזהב. הזהב, במקדש ומחוצה לו, הוא בעיני המתבוננת.