זמר לשבת: פרשת שלח לך

עַל כָּל אֵלֶּה

מלים: נעמי שמר

לחן: נעמי שמר

עדת חקירה ממלכתית לבדיקת האיומים האסטרטגיים נגד בני ישראל בארץ כנען.

בפרשת "שלח לך" אנו קוראים על שנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה במצוות אלהים לתור את ארץ כנען.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: …

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

במדבר י"ג

מסעם של המרגלים בארץ ישראל מתואר בפרשה בתכלית הקיצור. עיקר מה שאנו יודעים על המסע, אנו למדים בעקיפין, מתוך התיאור שלהם בדיעבד בדיווח שהם מוסרים למשה.

המשכו של הסיפור ידוע, כל המרגלים מסכימים, אמנם, כי הארץ היא זבת חלב ודבש, אך עשרה מהם מזהירים את משה כי מתגוררים בה עמים חזקים, בעלי ממדי גוף מאיימים עד כדי כך שהם גרמו להם לתחושה של התגמדות:

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

שם

המראות והתחושות הקשים שעליהם מדווחים המרגלים זורעים דמורליזציה בקרב העם:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:

במדבר י"ד

לנוכח היאוש שפוקד את העם עומדים כלב בן יפונה ויהושע בן נון כנגד עשרת המרגלים ומנסים להציג את התמונה באופן שונה:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

שם

הדיווח של עשרת המרגלים מעורר את זעמו של אלהים שרואה בו ביטוי של הוצאת דיבה על הארץ. העונש על החטא אינו מאחר לבוא – עשרת המרגלים מתים במגפה, וכלל העם נענש בכך בעונש הקולקטיבי הידוע של ההשתהות במדבר למשך 40 שנה, כך שאיש מן היוצאים ממצרים לא יזכה להגיע אל ארץ ישראל.

תמיהות רבות עשויות להתעורר למקרא הסיפור המוכר הזה – לשם מה היה צריך לשלוח את המרגלים לכתחילה, שהרי הארץ הטובה כבר הובטחה לבני ישראל, מדוע נדרשו המרגלים לבדוק את כוחם הצבאי של האויבים העתידיים, שהרי את הארץ לא היו אמורים בני ישראל לכבוש בכוחם ובעוצם ידם, אלא בסיוע אלהי. והשאלה שנראית לי מעניינת במיוחד היא מדוע נענשים המרגלים בחומרה רבה כל כך. את השאלה הזאת מנסח בחדות פרשן ימי הביניים דון יצחק אברבנאל:

אברבנאל במדבר פרק יג

מה היה חטאת המרגלים? כי ייראה שהם לא אמרו רק האמת באמרם שעז העם והערים בצורות. שכן אמרו משה רבנו עליו השלום לפניהם:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק: (דברים ט)

ואם כן, לא חטאו ולא כזבו המרגלים במה שאמרו! …

ולמה קראם הכתוב מוציאי דיבת הארץ ?

והיה ראוי שיקראם מביאי דיבת הארץ, כיון שהם אמת דברו:

אברבנאל טוען, אם כן, כי לכאורה אין סיבה שהמרגלים נענשו. כל מה שהם עשו היה לדווח אמת, והא ראיה – ציטוט מפיו של משה רבנו עצמו שאומר (בספר דברים) דברים באותה רוח בדיוק ומציג את העמים המתגוררים בארץ ישראל כבני ענק מסוכנים. המרגלים לא עסקו בהוצאת דיבה, כלומר בהמצאת פרטים שליליים בדויים, אלא פשוט הביאו עדות נאמנה, ואין לנו אלא להצטער שהאמת במקרה זה הייתה כואבת ולא נעימה.

הדברים מקבלים חיזוק מכך שבתגובתם של כלב ושל יהושע, כמו גם בתגובתו של אלהים, לא נעשה נסיון לסתור את דברי המרגלים או להעמיד אותם על טעותם. אי אפשר להאשים את המרגלים שהם לא ראו את חצי הכוס המלאה – הם ראו ארץ זבת חלב ודבש ואף סיפרו עליה. אם כן, היכן הוא החטא? אולי דווקא היה צריך לשבח את עשרת המרגלים על עמידה איתנה, על כך שהיה להם העוז לומר גם את הדברים שלמנהיג, משה, לא נעים לשמוע. לפי גישה זו, אפשר להציג את יהושע בן נון ואת כלב בן יפונה כחנפנים שמבקשים להיות קרובים לצלחת ולא להרגיז את המנהיג יתר על המידה.

במונחים של ימינו, אפשר להגיד שמשה ביקש לזמן ועדת חקירה לבדיקת האיומים האסטרטגיים על עם ישראל. הוא לא הצליח להרכיב את הוועדה באנשי שלומו, ולכן מסקנות הוועדה לא היו לרוחו. באופן לא דמוקרטי, הוא החליט לקבל דווקא את עמדת דעת המיעוט של כלב ושל יהושע, שהייתה נוחה לו יותר, מאשר להתמודד עם העובדות.

ואולם, אם נישאר באותו עולם תוכן של ועדות חקירה, אפשר להציג את הדברים גם באופן מנוגד לחלוטין. הרבה יותר קל ובטוח לחברי ועדת החקירה להיות נביאי זעם מאשר להסתכן באופטימיות. אם חברי ועדת חקירה לבדיקת האיומים האסטרגיים ינבאו שחורות – איש לא יוכל לבוא אליהם בטענות בדיעבד. במידה והנבואות לא תתמשנה בסופו של דבר, איש לא יזכור להוכיח אותם על דבריהם שלא התקיימו, ועמדתם הפסימית תישכח.

מתן הערכה אופטימית, לעומת זאת, הוא כבר מעשה הרבה יותר מסוכן עבור חבר ועדת החקירה. אם חלילה ישתבשו הדברים בהמשך, תמיד נוכל "לתפוס אותו במלה" ולהאשימו בשאננות ובחוסר ערנות.

הויכוח בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב לא היה על העובדות אלא רק על הפרשנות שאפשר לתת להן. יהושע וכלב בחרו לראות את הדבר, שאר המרגלים בחרו לראות את העוקץ. יתכן שבבחירה להעניש את רואי השחורות יש בתורה סוג של ציווי לאופטימיות ולאמונה.