זמר לשבת: פרשת פנחס

ניגון עתיק

מלים: נתן אלתרמן

לחן: מרדכי זעירא

פרשת פינחס עומדת בהמשך ישיר להתרחשות האחרונה בפרשת בלק – בני ישראל מתחילים לרקום קשרים אסורים עם בנות מואב, ובעקבות קשרים אלה מאמצים לעצמם גם פולחן זר ואסור. משה מקבל הוראה ברורה מאלהים להיפרע מן החוטאים, ודווקא אז קורה המקרה:
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
במדבר כ"ה

בתחילת פרשתנו, פרשת פינחס, מתברר לנו כי החוטא הוא לא סתם אחד מבני ישראל, כי אם זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: כלומר, מדובר באדם שמכיר היטב את הכללים, אמור לשמש כדוגמא וכמופת לבני שבט שמעון ולעם ישראל כולו, והוא בוחר להמשיך לעשות את המעשים האסורים דווקא קבל עם ועדה – לעיני שמה ולעיני כל עדת בני ישראל.
המעשה הזה צפוי היה לעורר תגובה חריפה ביותר אצל משה, אלא שהוא אינו ממהר להגיב. על פי המדרש זמרי ניצל את ההזדמנות לשאול את משה שאלה קנטרנית שפשוט שיתקה אותו, או בלשון המדרש "נתעלמה ממנו הלכה":
תְּפשהּ בבלוריתה, והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת?
ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?
נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה,
והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"
בבלי סנהדרין דף פב עמוד א

המדרש מספר, אם כן, שזמרי הוביל את כזבי המדיינית בכח, אחז אותה בשערה, כשלנגד עיניו עומד הרצון להתעמת עם עמדת המנהיגות של משה רבנו. הוא שאל אותו האם מותר לו להתרועע עם האשה המדיינית הזו, וזו, למרבה הצער שאלה שיש לה שתי תשובות אפשריות, אך שתיהן עלולות להעמיד את משה במצב מאד לא נעים:
משה אינו יכול לענות שהאשה מותרת לו משום שיש הנחיה אלהית ברורה נגד ההתרועעות עם בנות מואב. מאידך, משה גם לא יכול לענות שהאשה אסורה, משום שהוא עצמו נשא, בזמנו, את ציפורה, בת לעם אחר. המדרש מתאר את ההלם והאלם של משה – יש לו "בלקאאוט" הלכתי –הוא לא מסוגל להיזכר בהסבר ההלכתי הנכון שיתרץ מדוע מעשהו של זמרי אסור, ואילו נישואיו שלו לציפורה, בשעתם, היו מותרים.

המדרש מסביר שבכיים של בני ישראל הוא מתוך הזדהות עם הכאב וההשפלה של משה המנהיג, ומכאן , ברור שצריך לבוא מישהו מבחוץ ולדאוג להשבת הסדר על כנו. בתפקיד הזה משחק פינחס שלוקח את החוק בידיים והורג את הזוג החוטא במו ידיו. מעשהו הזה גורם להפסקת המגפה שפשתה בבני ישראל בשל חטאיהם.
לכאורה, התורה מעלה על נס את מעשהו של פינחס –
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
במדבר כה

לכאורה, פינחס עשה את המעשה המתבקש שמשה לא היה יכול לעשות בעצמו, אם מפאת האלם וההלם, כפי שמתואר במדרש, או מסיבה אחרת. הסכנה הגדולה האורבת כאן היא ששתיקה ועמידה מנגד עלולות היו להתפרש כהסכמה למעשים שנעשו, ופינחס היה האדם הנכון במקום הנכון – לנוכח חוסר המעש של האחרים יש לפחות אחד שמוכן לקנא לה'.

ואולם, את המעשה הזה אפשר לראות גם באור אחר, ויתכן שכבר חכמינו לא היו שבעי רצון מ"לקיחת החוק בידיים" ומן ההתפרצות הלא מבוקרת של פינחס. ההפטרה של פרשת פינחס מספרת את סיפור "פיטוריו" של אליהו הנביא.

(אגב השנה אנו קוראים הפטרה אחרת בשבת פינחס משום שהיא חלה כבר לאחר י"ז בתמוז ונקראות הפטרות שבת שבתות הפורענות). אליהו הוא הנביא קנאי בהא הידיעה, שמוכן להגן על כבודו של ה' בכל תנאי, גם אל מול כוחות חזקים ביותר כמו המלך אחאב. אבל הקנאה של אליהו ככל הנראה עוברת את הגבול הרצוי, היא אינה מקבלת שכר כקנאתו של פינחס אלא להיפך – אליהו נשאל שוב ושוב מה הוא חושב שהוא עושה על דעת עצמו – מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? זוהי תשובתו של אליהו לשאלתו של אלהים:
קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
מלכים א', י"ט
אך תשובה זו אינה מתקבלת. התלהבות היתר של אליהו למלא את תפקידו איננה מתקבלת בברכה ובסופו של דבר הוא "מפוטר":
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ
שם

לעתים ההפטרות קשורות לפרשות בקשר מילולי פשוט, ולכאורה אפשר היה להניח שזהו המקרה גם כאן – בפרשה מדובר על קנאה לה' וההפטרה משתמשת גם היא באותן מלים בדיוק. ואולם, דומתני שמדובר ביותר מאשר קשר מילולי – בהפטרה שבאה להאיר את מעשה הקנאות שנזכר בתורה באור מעט אחר. אין ספק שהתורה עצמה רואה את מעשהו של פינחס באור חיובי. בהצבה של מעשה קנאות אחר, שלא התקבל יפה, יש יותר מרמז על הסכנות שבקנאות, על העוול שעלול להיגרם מ"משפט השדה" כפי שניהל אותו פינחס. ללהט יש תפקיד חשוב בחיינו, להט דתי או להט רומנטי עשויים למלא את חיינו במשמעות, להניע אותנו לפעולה ולשמור על מתח תמידי ודרוש כדי לתחזק את מערכות היחסים שלנו – בין אם בינינו לבין אנשים אחרים או בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אלא שהלהט והקנאה מעצם טיבם לא ניתנים לאילוף, וברגע אחד עלולים להפוך מכוח חיובי לכוח הרסני.