זמר לשבת: פרשת פיקודי

עננים יפים נורא, במיוחד עננים של גשם

זה לא עוד סיפור על אהבה נכזבת

עננים לובשים צורה ומיד לובשים אחרת

ראיתי איש זקן בהריון וממנו יצאה לה הירח

הזקן המשיך לישון ומיד הפך לנעל

ובאופק תמיד עומדת לה אוניית מלחמה

עננים יפים נורא, גם כשמסתירים את השמש

הנה עוד זקן שדומה ללנין

הופ, נגמר, זה כלב פודל

האריה גם הוא הפך לכלב פודל

היום יש נטייה כזאת לעננים שכולם בסוף הופכים לכלב פודל

הנה בת יענה ואריה רודף אחריה

האריה הופך לשור, כמעט לרגע כבר חשבתי

אבל השור הופך גמד, הגמד לדג והדג לציפור

והציפור לאפרוח, האפרוח ליד, והיד לדוב-תוף

שהיפופוטם רודף אחריו, היפופוטם בולע את הירח

מעליו יש חזיר בר שדומה לאיזה איש ידוע

שדבוק למכשף ראש אל ראש

בכלל זה מעניין עם העננים

עננים לובשים צורה ממעשיו של אל היופי

וזה נותן לי את החשק לחלום ומיד לחלום אחרת

וזה לא שיר על אהבה נכזבת, וזה לא שיר על בני אדם בכלל

וההר הוליד עכבר עד שבא הלילה

עד שבא הלילה, עד שבא הלילה השחור.

אנו קוראות השבוע את פרשת פקודי החותמת את ספר שמות. לאחר פרשות ארוכות שתיארו כיצד נבנה המשכן, מלאכת הבניין באה לכדי סיום, ובתיאורים יש הקבלה למאורעות הגדולים והמקודשים ביותר המתוארים בתורה. כאשר אנו קוראים את הפסוק:

וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה

שמות פרק מ

אי אפשר שלא להיזכר במעשה הבריאה שמתואר בספר בראשית:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

בראשית פרק ב

בריאת המשכן על ידי משה ועם ישראל מוצגת כמקבילה לבריאה האלהית של העולם, זה אינו עוד סתם מבנה שבני אנוש בנו, אלא מקום ששורה עליו רוח של קדושה מיוחדת.

דברים אלו מתחזקים בכך שמתוך קריאת הפסוקים המתארים את מעמד סיום בניין המשכן עולה הקבלה גם למעמד הר סיני. בתיאור מעמד מתן תורה אנו קוראים:

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

שמות פרק כד

וגם בפרשה שלנו, בפסוקים המסיימים את ספר שמות מתואר מעמד של קדושה בעלת עצמה יוצאת דופן שמכוסה בענן האלהי:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

שמות פרק מ

מעמד הר סיני הינו שיא של קדושה ונוכחות אלהית, אך יש בתוכו מקום גם למשה רבנו, שנקרא להיכנס לתוך ענן הקדושה.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

שמות פרק כד

ואילו בפרשת פקודי, השכינה מאיימת לעלות על גדותיה –היא ממלאת את המשכן עד כדי כך שמשה אינו יכול להיכנס לתוכו.

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

שמות פרק מ'

פרשני המקרא היו מוטרדים מן הסתירה, לכאורה, בין שני התיאורים – כיצד יתכן שבעת אחת הענן מאפשר את נוכחותו האנושית של משה, ואילו בעת אחרת עצמתה של הקדושה היא ממש שורפת, ואינה יכולה להכיל בתוכה את משה.

לרשב"ם פרשנות מעניינת, שהיא דומה במקצת ברוחה לרעיונות שאנו מכירים מן הקבלה:

"ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" – בשעת הקמתו כי שכן עליו הענן מיד, להראות חיבתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחרי כן היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון …
בשעת השלמת הבית היה הקדוש ברוך הוא מקדשו בענן, ואחר כך היה מצמצם שכינתו על הארון בין הבדים.

רשב"ם שמות פרק מ

לפי הרשב"ם, אם כן, אלהים תפס תחילה את כל חלל המשכן באופן שלא איפשר כל נוכחות אחרת. היכולת של בני האדם לקחת חלק בעבודת האלהים נובעת מכך שאלהים צימצם את עצמו, פינה מקום מסוים, שיאפשר גם את הנוכחות האנושית במקום, תחת כנפי הקדושה.

מעניין לציין שכל הקדושה הזו לוטה בערפל, פשוטו כמשמעו. המראה של הקדושה הוא לעולם מטושטש, ולא ברור – מכוסה בענן, שלעתים הוא סמיך יותר ולא מאפשר קירבה כלל, ולעתים הוא דליל ומזמין התקרבות אל הקודש של אלו שנבחרו לכך – בין אם מדובר בכהנים ובלויים שעושים את עבודת המשכן, או במשה רבנו עצמו. כך או כך, המהות של הקדושה היא חמקמקה, ממש כמראה העננים בשמים, שלא חדלים מלשנות את צורתם. אנו מתבוננים על השמים ביום מעונן, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא בהם מראות אחרים, המראה משתנה כל העת, יש לו חיים משל עצמו. בדומה להתבוננות בקליידוסקופ – אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולראות אפילו לעוד רגע אחד קצר מה שנראה לעינינו לפני הרף עין.

בשנת 1999 הוציא הזמר והמלחין אריאל זילבר, החתן השנוי במחלוקת של פרס אקו"ם, דיסק בשם "מסך עשן" שנכתב בהשראתה של מוסיקה ערבית והוא מלווה בתזמורת מתאימה. בדיסק כמה פנינים שלא מרבים להשמיע מעל גלי האתר, אחד מהם הוא השיר "עננים", שמשלב התבוננות הומוריסטית על העולם, יחד עם התפעלות מפלאי הבריאה. אני בספק אם זילבר, בגילגולו הרוחני הנוכחי, יהיה שבע רצון מן הפרשנות הזו, אך בעיני אפשר ממש לראות בשיר את הענן החמקמק המכסה את הקדושה ומטשטש אותה. כדאי להאזין !

חזק חזק ונתחזק.