הורה של בת גולה
מלים: חנה סנש
לחן: נורית הירש
הוֹרָה רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, סוֹעֶרֶת, פּוֹרֶצֶת, בּוֹעֶרֶת סְבִיבִי
בְּקֶסֶם שֶׁל קֶצֶב
מִגִּיל וּמֵעֶצֶב
מוֹשֶׁכֶת גּוּפִי וְלִבִּי.
הַרֶגֶל צוֹעֶדֶת, הַשֶּׁכֶם רוֹעֵד,
הַשִּׁיר מִתְלַקֵּחַ, הַזֶּמֶר לוֹהֵט
רִקּוּד וְשִׁירָה,
תְּפִלָּה בְּלִי מִלָּה
אֶל אֵל הֶעָתִיד,
אֶל אֵל יְצִירָה.
וּלְפֶתַע
דְּמוּת מְרַחֶפֶת לְנֶגֶד עֵינָי
זְרוֹעִי הִתְּחַמְקָה מֵחִבּוּק חֲבֵרָי
לִבִּי מִתְּנַכֵּר לַשִּׁירָה הַגּוֹעֶשֶׁת
קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה אֶת כֻּלִּי הִיא כּוֹבֶשֶׁת.
עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
מַבָּט כֹּה שׁוֹאֵל
שְׁתִיקָה עֲצוּבָה וּפֶה עַקְשָׁנִי,
גּוֹבֵר בִּי הַשֶּׁקֶט
נִשְׁאָרְתִּי עוֹמֶדֶּת
בֵּין מֵאָה, בּוֹדֶדֶת, הִיא וָאֲנִי.
בפסוקים קצרים אלו אנו נפגשים עם החוויה המרכזית והעמוקה ביותר של עם ישראל- חווית ההגירה והיציאה לדרך. אברם יצא לארץ כנען ומאז אנו נמצאים במסע אישי ולאומי מתמשך. חוויית ההגירה מהווה את הבסיס לזהותינו האישית, הפסיכולוגית, התרבותית והדתית וגם כאשר אנו יושבים קבע על אדמת מדינת ישראל המסע טבוע בנו.
כמו רבים מאיתנו, בין אם ברוח ובין אם במציאות, חנה סנש הייתה מהגרת. גם בה פיעם קול אנושי או אלוהי שקרא לה לעזוב את מולדתה, את בית אמה ולהגיע לארץ כנען. היא הותירה מאחוריה מורשת מרשימה בחייה הקצרים ולמרות שלא זכתה לברכתו של אברם היא זיכתה אותנו בברכות לרוב.
חנה סנש ידעה וביטאה את מה שמהגרים רבים חשים: גם כאשר אנו בוחרים לעזוב, גם כאשר אנו עוברים מטוב לטוב או אפילו עוזבים מצב רע עבור מצב טוב יותר, בכל מסע יש משבר ואובדן. שירה, בדרך, ממחיש זאת בדיוק מופלא:
בדרך…
קול קרא והלכתי,
הלכתי כי קרא הקול.
הלכתי לבל אפול.
אך על פרשת דרכים
סתמתי אזני בלובן הקר
ובכיתי,
כי אבדתי דבר.
( שדות ים קיסריה 12.1942)
חייה של חנה סנש היו קצרים אך מלאי יצירה, עשייה ורגעי התעלות ורוחניות. מלבד מחשבותיה, תסכוליה, אמונותיה והשאלות הקיומיות אותן היא העלתה ביומנה ובמכתביה, חנה סנש הייתה משוררת מחוננת, שבשפתה המדויקת והתמציתית נגעה באנושי ובאלוהי וחיברה בין העולמות. מחשבות על אלוהים והניסיון לגעת באלוהי העסיקו אותה לא מעט ובשיריה אנו מוצאים אמונה תמימה באלוהים וביטחון גמור באדם וביכולותיו. למרות יופיים של שיריה לא רבים מהם זכו ללחן שהפכו לנכסי צאן ברזל, כמו שקיבל הליכה לקיסריה (אלי, אלי). למעשה, מלבדו רק בודדים משיריה הולחנו.
לפני שלוש שנים נורית הירש קיבלה לידיה שיר לא מוכר של חנה סנש, הורה של בת גולה. השיר נמצא במכתביה של חברתה הטובה של חנה סנש, מרים פרגמנט, בשנת 1943. למרות שהשיר היה מוכר לחוקרים הוא היה פחות מוכר לציבור והוא נמסר להירש על ידי ביתה של מרים פרגמנט.
בשיר היא מבטאת פן פחות מוכר בדמותה. חנה סנש, המוכרת כסמל להגשמה הציונית ומציאת בית בארץ ישראל, הרגישה לעיתים בודדה ומנותקת מהמציאות בישוב היהודי. ב"הורה של בת גולה" היא מתארת מצד אחד את ההתעלות מחווית הריקוד המשותף, תחושת היחד. ההורה היא תפילה בלי מילה. היא משלבת חבורת מתפללים, ניגון ושיר ולהט דתי. אך בו בזמן, חנה כותבת על בדידותה. יש נתק וניכור בינה לבין הרקדנים. בת הגולה איננה שייכת לגמרי לבני המקום. חנה הרגישה את עצמה חצויה: מצד אחד היא חלק מהמעגל ומצד שני היא תמיד תהיה זרה. נִשְׁאָרְתִּי עוֹמֶדֶּת/ בֵּין מֵאָה, בּוֹדֶדֶת, הִיא וָאֲנִי.
חנה סנש תיארה במשפט אחד את מצבו הקיומי של המהגר.
גם אברם נשאר תמיד שייך ולא שייך, בן הארץ וזר. מצב קיומי זה נהפך לתודעה עמוקה בעם היהודי והביא אותנו להישגים דתיים ותרבותיים מרשימים.
כיום, שאנו נמצאים כבר כמה דורות בארץ האם יש צורך בשימור תודעת ההגירה? אנו נפגשים בהזדמנויות רבות בתזכורות למצבנו זה: בכל פעם שאנו מזכירים את יציאת מצרים, בליל הסדר, בקריאת פרשת לך לך בכל שנה ובהזדמנויות נוספות. יש ערך לשימור תודעת ההגירה גם כאשר אנו יושבים לבטח בארצנו. זה עוזר לנו לזכור לראות את החברה ואת החיים בו בזמן מבפנים ומבחוץ, לפתח הזדהות עם הגר והזר ולדעת שגם מה שבנינו פה בזיעת אפינו הוא בר חלוף אם לא נשכיל לשמור ולשמר.