זלדה
מלים: זלדה
לחן: חנן יובל
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.
בתחילת פרשתנו, פרשת לך לך, מצווה אברם להשלים את המסע שהחל אביו, ובתמורה מובטח לו שיהפוך לאביה של אומה גדולה ומפוארת, מרוממת מעל כל העמים שסביבה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ;
וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר;
וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
בראשית י"ב, א'-ג'
מעשה ההגירה עצמו מתואר בפרשה בקיצור מקראי אופייני:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.
בראשית י"ב, ה'
אין בתיאור הקצרצר הזה כל התייחסות לקשיים או התלבטויות – מה כדאי לארוז ומה להשאיר מאחור, איזו צידה לקחת, איך להיפרד ממי שנותר בחרן, או כיצד להתמודד עם תלאות הדרך. מעניין לנסות לשער כיצד יכלו בני המשפחה לשאת את הקשיים הנפשיים והפיסיים של דראמת ההגירה כשההבטחה שתמורתה הסכימו לבצע את הצעד הדראסטי הזה – הפיכת המשפחה לאומה גדולה – נראית בגילם הקשיש של המהגרים רחוקה מלהתגשם.
אחד מצעדי ההמשך בתהליך הפיכתם של אברם ושרי מזוג אור-כשדימי אלמוני וחשֹוך ילדים לאבות של אומה חדשה הוא העובדה שהם מקבלים שמות חדשים:
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
בראשית י"ז, ה'
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי:
כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.
בראשית י"ז, ט"ו
כשם שתלאות הדרך או הקליטה אינן מתוארות, כך גם לא נותר לנו אלא לנחש מה חשבו אברם ושרי על שמותיהם החדשים. האם קיבלו אותם על עצמם באהבה ומתוך הכרה כי יש צורך בשינוי הזה, או שמא המשיכו, בינם לבין עצמם, לקרוא איש לרעהו ואף לכנות את עצמם, בשמותיהם הישנים והמוכרים.
שינוי השם הינו דרישה אופיינית של ארץ קולטת ממהגרים שנכנסים לתוכה: אם ברצונכם להיות חלק מאיתנו – שנו את שמותיכם. דבר זה היה מקובל במשך שנים רבות בארץ מאז ראשית ימי הציונות. עולים שהגיעו ארצה שינו את שמם מרצונם החופשי, כחלק מן הזהות החדשה והארץ-ישראלית שרצו לקבל על עצמם, או כחלק ממנגנון של המדינה שכפה על מי שנושא תפקיד ממלכתי לשאת שם עברי.
לפחות לגבי אברהם, שינוי השם הוא כל כך משמעותי בעיני חז"ל, שלדעתם יש איסור לכנות את אברהם בשמו הקודם:
תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם – עובר בעשה, שנאמר:
"וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם".
רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר:
"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם".
ברכות י"ג, ע"א
החכמים טוענים, אם כן, שמי שמכנה את אברהם בשמו הקודם עובר על מצוות עשה מכיוון שאלהים ציווה בלשון חיוב " וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם", וגם על מצוות לא תעשה, מכיוון שאלהים ציווה גם להימנע מלקרוא לו בשמו הקודם, ככתוב:
" וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם".
שינוי השם הוא סמל לשינוי זהות ולשינוי גורל, לעזיבת הזהות האלילית הקודמת ומעבר לאמונה באלהים. זהו מעבר ממעמד של סתם אדם מן הישוב למעמד של אב המון גויים. אברבנאל בפירושו לפסוק מסביר את האיסור להשתמש בשמו הקודם של אברהם בכך שאין להשפיל גר בכך שמזכירים לו את ימיו כגוי:
שינוי שם אברם בא אליו עם הברית, כדרך כל הבא להתגייר שישנה שמו ממה שהיה. ולכן הקורא שמו אברם, שהוא שם שהיה לו קודם המילה עובר בלא תעשה, כי הוא השם שהניח לו תרח.
אברבנאל לפרשת המילה, התשובה לשאלה השמינית
האיסור שאברבנאל מתאר דומה לאיסור שקיים בהלכה להזכיר לחוזר בתשובה את ימיו כחוטא בעבר, ומכאן שהשם נתפס כמרכיב חשוב ביותר בזהותו של אדם.
את שירה של זלדה "לכל איש יש שם" אנו מכירים בעיקר מטקסי זיכרון. שמו של השיר אף אומץ כשמו כשל טקס שמתקיים בשנים האחרונות לזכרם של הנספים בשואה ובו מוקראים בקול רם שמותיהם של נספים. בהגייתם של השמות בקול רם יש סוג של הנצחה שקשה להשיג באופן אחר, והשיר היפה מבטא את הזהות שמעניק שם לאדם שנושא אותו, בין אם מדובר בשם במשמעותו הפשוטה – המלה בעברית שבה משתמשים כדי לכנות אותו, או בשם במובנו הרחב – השם והדימוי שרוכש לו אדם כתוצאה ממעשיו ומן הקורות אותו במהלך חייו.
מעניין שסדר מתן השמות בפרשתנו ובשירה של זלדה הוא מהופך. אברם ושרי קיבלו את שמותיהם הראשונים מבני תמותה, מן הסתם מהוריהם או מבני המשפחה, ובבוא השעה היעודה אלהים מצווה עליהם לתקן בשמותיהם תיקון קל. אצל זלדה,לעומת זאת, אלהים הוא נותן השם הראשון.