זמר לשבת: פרשת יתרו

דקה דומייה לעלים,

שנשרו באמצע הסתיו

ודקה דומייה למילים,

שאמרנו כאילו לשוא.

דקה דומייה לפרחים,

שנבלו מבלי שנרגיש

ודקה דומייה לציפור,

שרצתה לחצות את הכביש.

דקה דומייה לאישה,

שהיתה אצלי בחלום.

דקה דומייה לפגישה –

שלא התקיימה עד היום.

דקה דומייה – ושקטה –

לשירים באופן כללי,

ולכל אהבה שהיתה

יכולה להיות גם שלי.

לזכר צבעים שגוועו

ביחד איתי ושנותי,

לזכר הלילה ההוא,

שמאז נעלמו עקבותי.

דקה דומייה לאביב,

שחלף כאן מבלי לעצור,

ודקה דומייה לכלמי,

שהלך ושכח איך לחזור.

ולזכר כל מי שזוכר

כמה פעם היית לצידי,

לזכר הלילה הזה,

שרואה אותי כאן לבדי.

המון דקות דומייה

לכל מה שחלף וכואב

הקשיבו עכשיו לצפירה

שיש לי בתוך הלב.

התורה מספרת לנו על מופע אורקולי מרשים:

וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָםאֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּבְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.

שמות י"ט.

התיאור כמעט מזכיר הופעה של להקה באצטדיון הומה–קולות רעש חזקים שקשה להבין מה מקורם, אורות נוצצים ועשן, וכל אלה חוברים יחד כדי ליצור אווירה מיוחדת והתרגשות שיהיה בלתי אפשרי לשחזר אותה. רק מי שהיה שם יוכל להבין. הבלבול החושי כל כך גדול עד שלאחר מתן עשרת הדברות אנו קוראים את הפסוק הידוע:

וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן;

שמות כ'

חוויה חושית מבלבלת ומרעישה. לעומת התיאור הצבעוני הזה, חז"ל מתארים את מעמד הר סיני במדרשיהם בצורה כמעט הפוכה. לפחות חלק מן המעמד החד פעמי התרחש בדומיה גמורה:

אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה

ציפור לא צווח

עוף לא פרח

שור לא געה

אופנים לא עפו

שרפים לא אמרו "קדוש קדוש"

הים לא נזדעזע

הבריות לא דיברו

אלא העולם שותק ומחריש

ויצא הקול "אנכי ה' אלהיך"

מדרש שמות רבה, פרשה כ"ט, סימן ט'

המדרש הזה מזכיר התגלות אלהית אחרת שהתקיימה גם היא בדממה גמורה:

וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה,

לֹא בָרוּחַ יְהוָה;

וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה;

וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

מלכים א' י"ט

אלהים מתגלה אל אליהו הנביא בדממה גמורה. כל הרעש והצלצולים שמסביב אינם האלוהות האמיתית, שיכולה להתגלות רק בדממה גמורה.

בימינו אנו נוהגים לעמוד לדקת דומיה בימי זיכרון ואירועים עצובים. הדממה מתקשרת לנו עם אבל, אך כאן יש בה יותר הדרת קודש. אנו חיים היום בעולם רועש מאד ורווי בגירויים מכל הסוגים–ברוב מקומות המגורים שלנו אפילו באישון לילה לא שורר באמת שקט, אלא נשמעים רעשי כלי רכב, מפעלים וזמזומי נורות חשמליות. מתי כספי ויהונתן גפן מזמינים אותנו לדקת דומיה–לעצור לרגע של התבוננות, של מתן כבוד לתופעות הטבעיות הרגילות ביותר שסביבנו, כל אלה שברעש הגדול אנחנו מתקשים לראות אותן ואת יופיין.