זמר לשבת: פרשת חקת

דברים שרציתי לומר

מלים: יענקלה רוטבליט

לחן: יהודה פוליקר

פרשת חוקת הנה פרשה עמוסה באירועים שחלקם תופסים מקום של כבוד בסיפורים המכוננים שלנו – עם מותה של מרים הנביאה בני ישראל נותרים ללא מים במדבר. הם פוצחים, ולא בפעם הראשונה, בסדרה של תלונות קשות ובתגובה מורה אלהים למשה להוציא עבורם מים מן הסלע. משה מבצע את המשימה בהצלחה ומשקה את כל העדה, אך לא בדיוק בדרך שבה נתבקש – הוא מכה על הסלע במקום לדבר אליו. הפרת ההוראה המדויקת עולה למשה רבנו ביוקר והוא ייאלץ לראות את ארץ ישראל רק מפסגת הר נבו ולא יזכה להיכנס לתוכה.

בשולי הפרשה מופיעים שני סיפורים ידועים פחות, למעשה מדובר סיפור אחד שחוזר על עצמו בשתי גרסאות דומות:

(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: (טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: (טז) וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: (יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ: (יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:

(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:

במדבר פרק כ

אז מה בעצם קורה כאן ? במהלך הנדודים במדבר פונה משה בשם בני ישראל אל מלך אדום ומבקש ממנו רשות לעבור בתוך שטחו. סיפור דומה מאד מופיע בהמשך הפרשה גם ביחס לסיחון מלך האמורי. השליחים שמשה שולח אל מלכי אדום והאמורי מדברים על לבם ומזכירים להם את שאת הסבל והתלאות שבני ישראל כבר עברו מידי המצרים, ברוח דבריהם של חכמי החמישיה הקאמרית במערכון תחרות הריצה הידוע

Hasn't the Jewish people suffered enough?!

סבלנו כבר מספיק, אדוני מלך אדום, הוד מלכותך סיחון מלך האמורי, אנא ברוב טובכם, אפשרו לנו קיצור דרך. משה מתאר באופן חד משמעי את הנחלה שיעברו בה בני ישראל כנחלתם של האדומים או האמורים – "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ" – כלומר, אין כאן טענה של חזקה על השטח, הארץ היא במאה אחוז שלכם, רק תנו לנו בבקשה לעבור. כדי לתת משנה תוקף לבקשתו, משה מבטיח בשם העם התנהגות מופתית – בני ישראל יצעדו ברגליהם ולא ירכבו על גבי בהמות שעלולות לרמוס את השטח – "רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה", הם יילכו אך ורק במסילה – בדרך הראשית. הם לא יפגעו בשדות או בכרמים, והם מוכנים לשלם אפילו תמורת המים שהם וצאנם יצרכו בדרך – "נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם". משה רבנו מבטיח לא להיות "הישראלי המכוער"– לא נשאיר מאחורינו גלי אשפה באתרי הפיקניקים, לא נדרוך על הדשא, לא נזרוק בדלי סיגריות, את המגבות והברזים בבתי המלון נשאיר נקיים ותקינים לתיירים שיבואו אחרינו, לא נקמץ בטיפים למלצרים ולחדרנים.

ואולם, המלים האלה לא מספיקות כדי לשכנע את מלך אדום ואת סיחון לאפשר לבני ישראל לעבור בארצותיהם, והם אף מאיימים במלחמה במידה ובני ישראל יעשו ניסיון לעבור בכל זאת דרך השטחים.

יכול להיות שהמחשבה הראשונה שעולה למקרא הטקסט הזה, היא שוב,

Hasn't the Jewish people suffered enough?!.

סירובם של המלכים לאפשר לעם מוכה וחלוש לעבור בנחלותיהם נראה כהתאכזרות לשמה, תוצאה של אגו מנופח ורצון להראות מי כאן בעל הבית. אבל לא צריך להפליג הרבה במחשבות כדי להבין את האיום שטמון במעבר "תמים" שכזה – מדובר במאות אלפי בן אדם, נשים גברים וטף, צאן, בקר, רכוש – איך בדיוק יכול מעבר כזה להיות תמים או בלתי מורגש ? לא זו בלבד שמדובר על כמות עצומה של "מסתננים", אלו הם בני עם אחר, שייכים לתרבות אחרת, זרה ואולי אף מאיימת על ההגמוניה של התרבות הקיימת בארצות שדרכם הם מבקשים לעבור.

על כל ההתרחשות הזאת אפשר להתבונן גם מנקודת מבט הפוכה. ברור שלעם גדול וכבד ברכוש ובמקנה שעובר דרך ארץ אחרת עשויה להיות השפעה, ולאו דווקא חיובית, על הארץ שהוא עובר בה – השפעה פיסית ניכרת, כמו גם השפעה רוחנית. השאלה היא מה לגבי השפעה בכיוון ההפוך – כלומר – מה עשויה להיות השפעתה של התרבות הזרה שבני ישראל היו נחשפים עליה עליהם? בשלב הזה בחיי העם, מדובר עדיין באוסף בלתי מגובש של שבטים, עבדים שזה מכבר השתחררו ואינם רגילים בחיי חירות על כל מה שמשתמע מהם. כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, וכלל לא ברור שלקבוצת הנוודים הזאת שמסתובבת במדבר יש תבנית שאפשר לומר עליה שבה הם נוצקו. מדובר בבני בלי בית, בני עם שיש לו אולי מולדת אבל הוא עדיין אינו מכיר ויודע אותה. יתכן שמלך אדום וסיחון מלך האמורי למעשה לא נהגו בשרירות לב כאשר לא נענו לקריאה "נעברה נא בארצך", אלא עשו שירות טוב לעם ישראל שיכול היה להמשיך לשקוד על עיצוב דמותו ובניית מה שעתיד יהיה להפוך לתבנית נוף המולדת. למסע, להליכה בדרך, יש כוח מעצב חזק שלעתים הופך את הדרך מאמצעי למטרה, ואפילו בתעייה שנראית כבזבוז זמן מיותר יש ערך.