זמר לשבת: פרשת וירא

צל ומי באר

מלים: יורם טהרלב

לחן: לוי שער

לעבור המשורר והפזמונאי יורם טהרלב זהו זיכרון ילדות מכונן – הוא מספר כיצד ראה את חברי המשק הוותיקים מסייעים לעולים החדשים התשושים להיטמע בין חברי הקיבוץ, ללבוש את בגדיהם ולהתגורר באותם חדרים כדי לא לאפשר לבריטים להבחין בין הוותיקים לבין העולים. גם בחדר משפחת טרלובסקי, לימים טהרלב, הסתתרה במשך כחודש אחת העולות, והאירועים המסעירים הללו הולידו בסופו של דבר את השיר "צל ומי באר" – שיר על הכנסת אורחים ארץ ישראלית.

פרשת השבוע שלנו, פרשת וירא, מספרת את סיפורן של שתי הכנסות אורחים מפורסמות. האחת היא של אברהם אבינו שמקבל באהלו את המלאכים שבאו לבשר לו כי הוא ושרה עתידים להפוך בקרוב להורים. אברהם אינו יודע מיהם האורחים שמתקרבים לאוהל, אך הוא יוצא מגדרו כדי לקבלם בסבר פנים יפות, במזון, במשקה, בצל האוהל ובמים צוננים לרחצה:

(א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

(ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:

(ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:

(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: (ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:

בראשית י"ח.

רש"י מפרש כי הדברים התרחשו בשעה שאברהם החלים מברית המילה שעבר וכי ישיבתו של אבינו פתח האוהל הייתה כדי
"לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו".

רש"י מפאר עוד יותר את תמונת הכנסת האורחים שמתוארת בתורה:
"כחום היום" – הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים.

כלומר, הקדוש ברוך הוא רצה להקל על אברהם בשעת החלמתו ולפטור אותו ממצוות הכנסת האורחים על ידי כך שהשרה חום כבד שימנע מאורחים פוטנציאלים לצאת מביתם. ואולם המצווה הייתה כה חביבה על אברהם, שהקדוש ברוך הוא החליט לסייע לו לקיימה בכל זאת וזימן את המלאכים לאהלו.

סיפור הכנסת אורחים נוסף מופיע בפרשתנו, והוא כאוב הרבה יותר. מלאכים מגיעים לסדום כדי להזהיר את לוט מפני מה שצפוי להתרחש בעיר. גם לוט, כמו אברהם, מקבל אותם בסבר פנים יפות עוד בטרם יידע מי הם ובמה הם עשויים להועיל לו, כלומר הכנסת אורחים לשמה:

(א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: (ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: (ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

בראשית י"ט

ואולם להכנסת האורחים הזו יש מחיר כבד – אנשי סדום צובאים על הבית ודורשים להוציא אליהם את האורחים הזרים כדי להתעלל בהם:

(ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: לוט לא מעלה על דעתו להפקיר את האורחים בידי הפורעים, ומוצא פתרון יצירתי לבעיה: (ו) וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: (ז) וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: (ח) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי:

שם
מצוות הכנסת האורחים ותחושת האחריות של לוט לשלום אורחיו כה חשובים בעיניו עד שהוא מוכן להפקיר את בנותיו בידי הפורעים. אנחנו קוראים את הפסוקים האלה ומתקשים להאמין – האם זהו איזון ראוי בין ערכים שונים שאנו מנסים לחיות לאורם? האם לוט אכן ראוי לתואר הצדיק היחיד בסדום?

כמובן שהדילמה שמוצגת בסיפור הזה היא קיצונית מאד. הפתרון שלוט מצא לקונפליקט הוא מחריד, ונדמה שהעובדה שמדובר בבנות דווקא ולא בבנים איננה מקרית, ומעידה על המדרג החברתי הנהוג באותה עת. אך מעבר לסיפור הזה שקשה להעלות על הדעת את התרחשותו, אפשר לראות כאן גם שאלה אמיתית שנוגעת לכל אדם ששואף לפעול לא רק בד' אמותיו אלא גם למען החברה שסביבו. מצוות הכנסת האורחים, כמו כל דבר שאנו עושים אותו למען הכלל, נמצאת על האסקופה – על המעבר העדין שבין החוץ לבין הפנים, בין הפרהסיה לבין השטח הביתי הפרטי. הפעילות למען הכלל, למען מה שנמצא בחוץ, כמעט בהכרח באה על חשבון מה שנמצא בבית.

לפעילות למען הציבור עשויות להיות השלכות מבורכות על פנים הבית, כפי שניכר בסיפורו של יורם טהרלב שמעשיהם של הוריו ושל יתר חברי קיבוץ יגור הטמיעו בו ערכים של סולידריות ודאגה לכלל ישראל, גם על חשבון הנוחות האישית. מאידך, מציאת האיזון היא קשה ולא פעם המחויבות כלפי החברה – לעשיה ציבורית, להתנדבות, לפעילות קהילתית, לפתיחת הבית בפני אורחים רבים – באים על חשבון מה שמתרחש בבית פנימה. ומי שיושב פתח האוהל ומזמין את האורחים ביד רחבה להיכנס פנימה, כמו גם מי שמתנדב לוועד ההורים של בית הספר או למועצת העיר – צריך לזכור את המחויבות שלו כלפי מי שנמצא בבית, את המחירים הכבדים שבני הבית (המבשלים, המנקים, המסייעים בהכנת שיעורי הבית …) צריכים לשלם בעבור פעילותו הציבורית.