זמר לשבת: פרשת ויגש

עצים

מלים:אריק איינשטיין

לחן: שלום חנוך

בפרשת ויגש הנקראת השבוע מגיעה לשיאה דרמת המפגש המחודש בין יוסף לאחיו. תחילתה של הפרשה בנאום קורע לב של יהודה, שהתמנה שלא בטובתו, ולא בפעם הראשונה, להיות המבוגר האחראי בשטח. נאומו של יהודה יוצא דופן באורכו ומטרתו לדבר על לבו של השר המצרי האכזר שמכביד את לבו מעליל על האחים העבריים עלילות ומציב בפניהם דרישות בלתי אפשריות. הסצנה נראית כמעט לקוחה מתוך סרט מתיחות גרוטסקי במיוחד. הקהל יודע את האמת – יוסף הינו האח האבוד שעלה לגדולה ועדיין לא החליט עד כמה לנקום באחיו שהתנכרו לו בנעוריו וחשבו שנפטרו ממנו באלגנטיות לעד. הבמאי מאפשר ליהודה האומלל להמשיך ולהתפתל, להגביר רק עוד קצת את המתח של קהל הצופים עד שייצא מאחורי הוילון הנסתר יודיע לו "סתאאאאם, עבדנו עליך" ויחתים אותו על הטפסים שמאפשרים לו לשדר בשעות צפיית השיא את הסצינה המרגשת:

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו:

וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:

בראשית מ"ה

הפטרתה של הפרשה הסוערת הזו לקוחה מספר יחזקאל, מפרק שהוא המשכו של חזון העצמות היבשות הידוע. בהמשך לנבואה על העצמות היבשות שקורמות עור וגידים אנו מתבשרים לא רק על תחיית המתים וקימום החרבות, אלא גם על איחוד מחודש של העם המפולג. כשם שהפרשה מספרת על האיחוד בין יוסף לאחיו, כך מנבא הנביא יחזקאל כי ממלכות יהודה וישראל ישובו להיות אחת:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו:

וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

יחזקאל פרק לז

עצם קיומם של שני עצים נפרדים, האחד ליוסף-אפרים והשני ליהודה, נתפש כשלילי. בעיני הנביא, התוחלת היחידה של העצים הללו היא אם ישובו לצמוח מתוך גזע אחד, שעליהם מולך אלהים אחד.

וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:

שם

אחדותם ועצמתם של שני העצים שהפכו לאחד היא ההוכחה לגדולתו של האלהים:

וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

שם

דומה שאין לאלהים דרך להוכיח את גדולתו אם העם כולו לא יהיה מרוכז תחת דגל אחד.

האומנם? האם אין לנו קיום כשבטים נפרדים? כיחידים?

בקפיצה של מאות רבות של שנים קדימה, אני פונה אל "פרשת השבוע" שעבר – מותו של הזמר אריק איינשטיין. מאז נודע שאיינשטיין הלך לעולמו, שיריו הולכים ומתנגנים מעל גלי האתר. עושרה ורוחב היריעה של היצירה שלו, שהיה לכאורה ידוע לכל, מצליח להפתיע אותנו בגודלו. כך גם עוצמתה של האהבה שזכה לה בקרב חלקים נרחבים של הציבור. בימים שחלפו מאז ניסו רבים לפצח את סוד קסמו של איינשטיין.

בתקווה שהקישור שאני עושה כאן בין פרשות שונות לחלוטין איננו פרוע מידי, נדמה לי שהיצירה של איינשטיין מייצגת את המעבר מאתוס של אחדות כתנאי קיומי, לעולם שבו מותר גם להיות אינדיבידואל. השירים המוקדמים מייצגים את מדורת השבט האחד, שכולם חייבים להתכנס דווקא סביבה, במטרה להפוך את העצים שצומחים זה לצד זה לעץ אחד בעל גזע משותף ואיתן.

ובמהלך הזמן, ניכרת ביצירה הליכה גם בכיוון ההפוך – כמיהה לאפשרות של היחיד לבחור, מתן לגיטימציה לפעול לא רק למען אידיאות חברתיות גדולות אלא גם למען עצמך, למימוש עצמי, למציאת הנתיב הייחודי לכל אדם. מותר לחשוב גם על טובת הפרט ולא רק על טובת הכלל. במובן הזה איינשטיין הוא סמל של המעבר הבין דורי הזה.

העצים של יחזקאל הנביא הם סמל חד משמעי של אחדות, שלא לומר אחידות. העצים של איינשטיין ושל שלום חנוך מייצגים מגוון, רצון לבחור, ואפילו לגיטימציה של היחיד לנסות להפיק משהו גם עבור עצמו –"שהצל ייפול עלי כולו ויהיה לי טוב"