זמר לשבת: פרשת ואתחנן

שיר משמר

מלים: נתן אלתרמן

לחן: סשה ארגוב

ב"שיר משמר" פונה המשורר נתן אלתרמן אל בתו, תרצה אתר, ומפיל את תחנוניו לפניה – שמרי נפשך ! סכנות אורבות לך מכל עבר – קיר נופל, גג נדלק, צל חשך, אז אנא, שמרי על עצמך. חלפו הזמנים הטובים שבהם הנמענת הייתה צעירה ונמצאה תחת חסותו של הדובר בשיר, שיכול היה להגן עליה מכל רע – להרחיק את האויבים, לכסות כשקר, לנחם כשכואב. הדובר חש צורך לחזור ולהזהיר אותה, משום שהוא יודע שהדברים כבר אינם תלויים בו. ולא זו בלבד, אלא שהקשיים שהנמנעת חווה הם לא רק חיצוניים, אלא גם פנימיים. אמנם צריך לנסות לחמוק מאבן הקלע ומן הסכין שחורשי רע עלולים לעשות בהם שימוש, אך לא פחות מהם צריך להתגבר גם על מה שמתרחש בנפש-פנימה. ודומה שההגנה על העולם הרגשי היא סבוכה עוד יותר מאשר ההגנה הפיסית על הגוף:

אִמְרִי מַדּוּעַ את צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד

אִמְרִי מַדּוּעַ את קוֹפֵאת כְּמוֹ שִֹמְחָה?

הדובר בשיר רומז לנמענת – עד עתה עשיתי כל שהיה בכוחי לעשות, לימדתי, חינכתי, הגנתי, אך יתכן שעוד מעט קט וכבר לא אהיה כאן כדי להגן עלייך. אם לא תעשי זאת בעצמך, לא יהיה מי שיעשה זאת עבורך.

בפרשת ואתחנן, הפרשה השניה בספר דברים, משה ממשיך בנאום הארוך שהוא נושא בטרם מותו, נאום שנמשך למעשה לכל אורכו של החומש. בני ישראל עומדים לפני כניסה לארץ ישראל, ומשה – המנהיג שליווה והוביל אותם במשך 40 שנות הנדודים – יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. בתחילת הפרשה הוא נזכר שוב בתחינתו לזכות ולהיכנס לארץ:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

דברים ג'

ואולם לאחר שהוא מעלה את הזיכרון הכאוב הזה, הוא מתעשת ומבין שעליו לפעול בנסיבות שנכפו עליו ולנצל את הזמן שנותר לו כדי להעביר לעם מסר ברור שעתיד לשרת אותו גם אחרי מותו:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

דברים ד'

כמו הדובר ב"שיר משמר", משה חרד מן האיומים ומן הסכנות שאורבות לבני חסותו. ביניהן יש סכנות חיצוניות – פולחן לפסלי בעלי חיים או לגרמי השמים:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

שם

ואולם, כל אלה אינם מסוכנים בפני עצמם. משה מאתר כי הסכנה הגדולה היא בנפש פנימה, בנטייתו של האדם לשכוח את מה שהוא חייב לזכור:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ

וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

שם

לאיומים החיצוניים אין משמעות של ממש אלא אם כן האדם נמצא במצב של חולשה רוחנית או נפשית, שאז הם עלולים לדבר על ליבו ולהכשיל אותו. רגע לפני מותו, מחוץ לארץ המובטחת, מבקש משה רבנו מכנסת ישראל

שִׁמרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,

שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ.