גלגולו של מעיל
מלים: קדיה מולודובסקיה
גרסא עברית: נתן אלתרמן
הַחַיָט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִיְלָדִים לוֹ מְלוֹא הַבַּיִת.
חַיִל רַב, בָּרוךּ הַשֵׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.
כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח-
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעֲשֶה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.
הוֹי, תָּפְרוּ מְעִיל שֶל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף,
לַבָּחוּר גְדַלְיָהוּ גוּץ.
שֶׁיִהְיֶה לוֹ חַם בַּחוּץ.
רָץ גְדַלְיָהוּ בּו שְׁנָתַיִם
וְהַמְעִיל- זְהַב פַּרְוָיִם!
עוֹד שָׁנָה- הַמְעִיל כְּאִילוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אפִילוּ.
אַךְ גָדַל גְדַלְיָהוּ קֹטֶן,
וְהַמְעִיל לוֹחֵץ בַּמֹתֶן.
קָם יָרִיד בַּבַּיִת! מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
קְצָת גָדַל גְדַלְיָהוּ קֹטֶן,
וְהַמְעִיל לוֹחֵץ בַּמֹתֶן!
מָה עוֹשִׂים? חֲסַל! אֵין עֵזֶר!
רָץ בַּמְעִיל שְׁמַרְיָהוּ לֵיזֶר.
רָץ בּוֹ לֵיזֶרְקֶה שְׁנָתַים,
וְהַמְעִיל- זְהַב פַּרְוָיִם!
עוֹד שָׁנָה- הַמְעִיל כְּאִילוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִילוּ.
פַּעַם הוּא הֵרִים יָדַיִם-
נִתְפַּקְעוּ הַשַׁרְווּלַיִם!
קָם יָרִיד בַּבַּיִת! מַה פֹּה?
אֵיזו מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
לֵיזֶרְקֶה הֵרִים יָדַיִם
וְהַקֵץ לַשַׁרְווּלַיִם!
מָה עושִׂים? נוּ, מֵילָא, מֵילָא,
שֶׁבַּמְעִיל תָּרוּץ כְּבָר בֵּילָה.
בֵּילֶה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ
פַּעַם בֶּילֶה מִתְכּוֹפֶפֶת…
הַבִּטְנָה, הוֹי, מִתְעוֹפֶפֶת!
קָם יָרִיד בַּבַּיִת! מַה פֹּה!
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
בֶּילֶה רֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת –
הַבִּטְנָה כְּבָר מִתְעוֹפֶפֶת!
וּפוֹסֶקֶת הַחֶבְרַיָּה:
שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה !
רָצָה חַיָּה בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ!
וּפִתְאוֹם, אֵימָה וָפַחַד
חַיָּה בָּאָה מִתְיַפַּחַת,
בִּדְמָעוֹת עַל הָרִיסִים –
הִיא אִבְּדָה אֶת הַכִּיסִים
רוֹעֲמִים כֻּלָּם כְּרַעַם:
חַיָּה, תִּתְבַּיְּשִׁי הַפַּעַם!
מַה זֶה? אֵיךְ זֶה כָּךְ עוֹשִׂים?
אֵיךְ זֶה מְאַבְּדִים כִּיסִים?
אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ
אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פֶּרֶץ.
פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ!
מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ,
מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים
לִכְלָבִים וַחֲתוּלִים
וּמַרְגִּיז אֶת הַבְּרִיּוֹת
וּמְקַבֵּל מַכּוֹת טְרִיּוֹת
מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ
בְּקִצּוּר – בָּחוּר שָׂמֵחַ
נוּ, וּבְכֵן בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ
אֶת הַמְּעִיל לָבַשׁ לוֹ פֶּרֶץ
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּשְׁתַּיִם
הוּא תָּלַשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם
וּבְשָׁעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶךְ
חֹר גָּדוֹל נָקַב בַּבֶּרֶךְ
וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן
הֱבִיאוֹ בְּלִי צַוָּארוֹן
וְסִדֵּר בּוֹ חֹר מוּל חֹר
מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר!
פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ!
מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ,
מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים
לִכְלָבִים וַחֲתוּלִים
וּמַרְגִּיז אֶת הַבְּרִיּוֹת
וּמְקַבֵּל מַכּוֹת טְרִיּוֹת
מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ
בְּקִצּוּר – בָּחוּר שָׂמֵחַ
נוּ, וּבְכֵן בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ
אֶת הַמְּעִיל לָבַשׁ לוֹ פֶּרֶץ
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּשְׁתַּיִם
הוּא תָּלַשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם
וּבְשָׁעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶךְ
חֹר גָּדוֹל נָקַב בַּבֶּרֶךְ
וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן
הֱבִיאוֹ בְּלִי צַוָּארוֹן
וְסִדֵּר בּוֹ חֹר מוּל חֹר
מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר!
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
אֵיזֶה בֶּגֶד לְתִפְאֶרֶת,
אֵיזֶה מִין מְעִיל-אַדֶּרֶת!
הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ,
מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ!
פַּעַם פֶּרֶץ , – לֹא טִפֵּשׁ
בָּא עֵירֹם, וּמְעִיל לֹא יֵשׁ…
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פָּרַץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתַא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?
אָז עָנָה לָהֶם הַנַּעַר
בְּלָשׁוֹן חַדָּה כְּתַעַר:
צַד יָמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לָחֲתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,
חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לָחֲתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי
וְהַיֶּתֶר – חֹר מוּל חֹר –
תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר.
המשוררת האידית קדיה מולודובסקי אחראית לכמה קלאסיקות נפלאות לילדים, שאת רובן אנו מכירים בתרגומיו של נתן אלתרמן. "גלגולו של מעיל" הוא שיר שרשרת בסגנון "חד גדיא" – מעיל חורף שהתחיל את דרכו כמעיל נהדר "זהב פרוויים" נתפר עבור הבן הבכור במשפחה, ובעבור זמן, כשהילד גדל והמעיל נעשה צר ממדותיו, הוא מתחיל במסע משפחתי מילד אל ילד. גדליהו, שמריהו-לייזר, ביילה, וחיה לובשים אותו איש איש בתורו. המעיל הולך ומתרפט – הוא לוחץ במותן, שרווליו פוקעים, הביטנה מתעופפת, וכשהוא מגיע אל חיה – מעשה ניסים – היא מצליחה אפילו לאבד את הכיסים …
אבל ככל שיענו את המעיל, כן תרבה וכן תפרוץ אהבתם של הלובשים אותו כלפיו. בעיני הילדים שזוכים במעיל לפי התור, הוא נותר כל אותה העת "זהב פרוויים". לא זו בלבד שאינו מאבד מיופיו – נהפוך הוא:
"עוֹד שָׁנָה – הַמְעִיל כְּאִילוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִילוּ"
יופיו של המעיל הוא בעיני המתבונן.
המעיל מחזיק מעמד עד שהוא מגיע לבן הזקונים הפרוע, פרץ, שמטפל בו טיפול מסור במיוחד, אגב טיפוס על עצים מריבות עם חתולי רחוב והשחתה מכוונת, מה שמסתיים בהתפוררותו המוחלטת של המעיל האהוב –
וְהַיֶּתֶר – חֹר מוּל חֹר –
תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר.
בעבר גלגולו של המעיל בין ילדי המשפחה, בעיקר במשפחה מרובת ילדים ומעוטת אמצעים, היה כורח המציאות – בגדים ונעלים היו חפצים יקרי ערך. רכישה של מעיל חם שיספיק לחורף הקר היתה מבצע חד פעמי ומסובך. גם נעלים עברו מילד לילד, וכשנעשו קטנות אף עבור צעיר הילדים היו נגזרות בקצותיהן כדי לאפשר לילד הגדל להמשיך להשתמש בהן.
התורה מתארת את פשוטי העם כאנשים שהיה להם בגד אחד בלבד, כפי שאנו קוראים בפרשת "כי תצא" (דברים כ"ד), שמתארת דיני משכון:
וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ.
הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
לעני יש שלמה אחת בלבד, אם בעל חוב יתעקש לקחת את השלמה הזו כמשכון, לעני לא יהיה בגד ללבוש, ולכן למרות החוב, חייבים להחזיר לו את השלמה עם רדת היום.
בעשרות השנים האחרונות השתנתה התמונה הזאת מאד. חולצות טריקו פשוטות ניתן לקנות תמורת שקלים בודדים, בכל כיתת גן או בית ספר או יחידה צבאית לא חושבים פעמים לפני הדפסת חולצה אישית מודפסת עם סמלי בית הספר או היחידה, עוד חולצה שסביר להניח תבלה את מרבית זמנה בארון עמוס, ללא שימוש. בגד שמתלכלך בכתמים או נפרם מוצא את דרכו לפח האשפה, בלי ניסיון של ממש להחזירו למצב שמיש. אין סיבה – אפשר לקנות בקלות חדש.
כאשר אנחנו מדברים על קיימות ומודעות לאיכות הסביבה אנחנו בדרך כלל מזכירים את המלה "מיחזור" – ואולם, אפשר לעשות הרבה עוד לפני שהגענו לצורך למחזר. ראשית כל – לייצר פחות ולצרוך פחות, לא להשתמש במשאבי הטבע היקרים שלנו ובשטחי האחסון המתמעטים שלנו לחפצים שאינם באמת נחוצים לנו, שהרי אם נודה על האמת – מי צריך 50 חולצות טריקו בארון? ושנית – להשתמש בשימוש חוזר. אפשר לקרוא לזה "וינטאג'" ולגבות עבור זה ממון רב. אפשר גם פשוט להעביר באהבה מילדה לילד במשפחה, ב"שוקחתן" קהילתי או שכונתי, הישן שלך הוא החדש שלי, והכל "זהב פרוויים".