זמר לשבת: פרשת אֱמֹר

אֵין דָּבָר

מלים: נעמי שמר

לחן: נעמי שמר

מצד אחד, מצוה אותנו הפרשה:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם,

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט;

לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

ויקרא כ"ג, כ"ב

פסוקים אלה מסמלים את הגרעין המוסרי הבלתי מעורער של התורה, ואת השאיפה המתמדת של החברה העברית להיות חברה צודקת, שהיא בבחינת אור לגויים.

ואולם, מן הצד השני, הפרשה מתעכבת על פרטים טכניים רבים הקשורים בעבודת המקדש, וביניהם היא מונה שורה של קריטריונים פיסיים נוקשים שעל הכהנים לעמוד בהם. אם לא יעמדו בהם הכהנים, הרי שיימצאו בלתי ראויים לעבוד את עבודת ה' במקדש:

אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה': מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל. אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

ויקרא כ"א, ט"ז-כ"ג

הביטוי "מום בו" או "אשר בו מום" חוזר ארבע פעמים, כאשר הכתוב מפרט שורה שלמה של נכויות גופניות– עיוורון, שבר ביד או ברגל, תבלול בעין ועוד, שהנושאים אותן נמצאו בלתי ראויים לגשת אל המזבח. אם יגשו אל המזבח, יהיה בכך חילול של המקדש, ההסבר הניתן לכך בגוף הפרשה הוא:

כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם

ויקרא כ"א, כ"ג

פרשני המקרא מחפשים הצדקה לחזרה המרובה על הביטוי "מום", ומסבירים את החשיבות הרבה במעמד הייצוגי של הכהן המשרת בבית המקדש. כך למשל כותב אברבאנל:

כי הבעל מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו, כי הוא חלול כבוד השכינה, יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום, יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא, וזהו גנאי מפורסם אפילו ל(מלך) בשר ודם, כל שכן לה' יתברך.

לפי אברבאנל, אם כן, אסור להפקיד את עבודת הקודש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו, ובעקיפין, לזילות במעמדו של ה'.

הרש"ר הירש מביא הסבר דומה, ומדגיש את ההקבלה שצריכה להתקיים, על פי הפרשה, בין הקרבן לבין המקריב אותוף שכן גם הקרבנות עצמם צריכים להיות מושלמים. פרשתנו אף מצינת רשימה של מומים שהופכים את הקרבן לבלתי ראוי (ויקרא כ"ב, י"ח-כ"ד), רשימה שמזכירה מאד את רשימת מומי הכהנים, ובעיני הרש"ר היא מציינת את הצורך בשלמות בעבודת המקדש. עבודת הקודש יכולה להתקיים כראוי רק כאשר נוצרת הרמוניה בין מושלמים – הכהן והקרבן.

ואולם, הדרת בעלי המומים מעבודת הקודש מעוררת שאלות רבות. ראשית כל, דומה שהצדק האלוהי כפי שהוא משתקף בפרשתנו עושה עם בעלי המומים עוול כפול ומכופל. לא זו בלבד שבאו לעולם כשהם סובלים מבעיות המקשות עליהם את התפקוד בחברה הכללית, מומים שמן הסתם, אילו ניתנה בידיהם הבחירה, היו מבקשים להירפא מהם, אותו הבורא שהתרשל בבריאתם גם מוצא את יצירי כפיו בלתי ראויים לעבודתו.

יתר על כן, המומים הפוסלים את הכהן מלשמש בקודש הם כולם גופניים, חלקם מולדים וחלקם נרכשים. התורה אינה מספרת לנו שהכהנים צריכים לעמוד בקריטריונים מוסריים כלשהם, ולפחות על פי רשימת המנועים המובאת כאן, אין מניעה שכהן שקרן, גנב, או אפילו רוצח יקרבו אל המקדש. זאת ועוד – הכהן גם אינו מוזכר כמי שצריך להיות בעל ידע או התמצאות כלשהי בהלכות המקדש. לפחות לפי פשט המקרא, כהן מושחת, או כהן בור שמפר את כללי הטקס, אינם מחללים את המקדש כפי שמחלל אותו כהן שתבלול בעינו.

השאלה הזאת הציקה ככל הנראה גם לאבן עזרא, וברוח זו הוא פירש:

וטעם מום בו – כמו אביו ואמו קילל.

גם לאבן עזרא, אם כן, קשה לקבל שהקריטריון היחיד ל"כשרות" הכהן היא שלמותו הפיסית.

אם נחזור אל פרשנויותיהם של אברבאנל ושל רש"ר, התובעות שלמות מן העומדים לפני הקהל, אפשר לומר שכהן שהוא בעל מום פיסי, פשוט מאד "לא עובר מסך", או שמא "לא עובר מזבח". דומה שמבחינה זו לא השתנה הרבה בטבע האנושי מאז ימי התחברותה של תורת הכהנים. מדורת השבט, בין אם היא מדורה של ממש הבוערת תחת המזבח של ימים עברו, ובין אם היא שעות צפיית השיא של ימינו, דורשת מראית עין של מושלמות, שאם לא כן הרייטינג שלה יעמוד בסכנה.

בתביעה לשלמות פיסית יש גם סכנות נוספות, מבחינת הדימוי העצמי של הצופים (במזבח או במסך) – הידיעה שאני, שכנראה לא נבראתי מושלמת, לא אוכל לעולם לעמוד במקום שהם עומדים בו. על הרקע הזה נזכרתי בשירה היפה של נעמי שמר, שמבוסס על אמרה של הרבי מקוצק – אין דבר שלם יותר מלב שבור. שלמותם של דברים מורכבים, לפי הפרשנות של שמר, מותנית דווקא בשבירות שלהם, בכך שעברו משברים ויכלו להם, גם אם נזקי הפגיעה עדיין ניכרים בהם. את השבר הקטן, את הצלקת הגופנית או הטראומה הרגשית, אפשר לפרש מחדש – לא כמום שפוגם בגופנו וביכולותינו – אלא כאות של למידה וניסיון, ויכולת להתמודד עם מציאות מורכבת.