זמר לשבת: פרשת תולדות

שיר אהבה בדואי

מלים: יצחק ויינגרטן

לחן: יצחק קלפטר

מחשבות על הוֹרוּת של דימויים

השימוש בתוויות ובהכללות הוא אחד האמצעים הבסיסיים ביותר שלנו כיצורים בעלי תבונה להשליט מעט סדר בעולמנו המבולבל. להכללה או לתווית שמודבקת יש, לעתים קרובות, הצדקה ראשונית, גם אם היא איננה מדויקת בכל מאת האחוזים, והיא מסייעת לנו לקבל החלטות, להבחין בין עיקר לטפל, ועוד.

הטכניקה הזאת כמובן איננה נעצרת בהתבוננות שלנו בטבע, אלא נפוצה גם בתוך הבית פנימה, כאשר אנו מדביקים "תוויות של נוחות" בתוך המשפחה. יש ילד שמקבל את תווית השובב, אחר זוכה בדימוי חיובי יותר של "טוב לב", בכל משפחה ישנה הדודה שתמיד מאחרת, או זו שבית הספר הוא פשוט לא בשבילה. ליצירה של התוויות האלה קדמה בדרך כלל התנסות שהצדיקה אותן, אך מרגע שהן נוצרו, אנחנו לא ממהרים להיפטר מהן, או במלים פשוטות – אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו גם אם הן מנוגדות לחלוטין לתווית המודבקת.

הדודה המאחרת תתקשה מאד להיפטר מן התדמית, גם כאשר היא מגיעה בזמן. ההגעה שלה בזמן תמיד תגרום לנו להרים גבה ולשאול – מה קרה שהגעת הפעם בזמן? מי שאיתרע מזלו והוא זכה (ואפילו אם זה ביושר) לתווית הבטלן המשפחתי – תרומתו ועזרתו תתקבלנה תמיד בתוספת נזיפה על כל שסוף סוף חרג ממנהגו. דומה שאין לאלה מה לטרוח ולנסות לעמוד בלוח הזמנים או לסייע בעבודות הבית, כי בלי קשר למעשיהם הם יישארו אצלנו בצלמן ובדמותן של התוויות שהודבקו עליהם.

ומה קורה בפרשה שלנו, פרשת תולדות? ליעקב ולעשו, התאומים שמסוכסכים ביניהם עוד מרחם אמם, מודבקות מרגע הולדתם תוויות:
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: בראשית כ"ה, כ"ז

תם? יושב אהלים? חלקים ניכרים מחייו בילה יעקב בנדודים ובגלות, לא בדיוק יושב אהלים, אלא אחד שבכל בוקר מפרק את אהלו, ובכל ערב נוטה אותו במקום חדש. את חוסר המנוחה המתמיד שלו הוריש יעקב גם לצאצאיו, מה שעלה להם בסופו של דבר בשנים ארוכות של עבדות.

ומה הביא את יעקב לחיי הנדודים, מה גרם לו להיות ההיפך הגמור של יושב אהלים? האם הייתה זו תמימותו, או שמא בדיוק ההיפך? לחרן הוא נודד בעידודה של אמו, רבקה, לאחר שעורר את זעמו של אחיו בשני מעשי רמיה. את המעשה הראשון – קניית הבכורה מידיו של עשו בעבור נזיד עדשים – אפשר אולי להגדיר כערמומי ולא כמעשה רמייה ממש. אמנם לא בדיוק התנהגות לדוגמא, אבל בסופו של דבר הדברים נעשו על דעתו של אחיו הבכור-לשעבר ברגע של חולשה שהתורה מתארת במלים וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: שם, ל"ד.

את המעשה השני, לעומת זאת, אין דרך לייפות או לצייר באופן חיובי. מדובר ברמאות מתוכננת היטב, התאגדות של הכוחות החזקים במשפחה – יעקב ואמו רבקה, כנגד החלשים – עשו ואביו יצחק. יעקב מנצל לא רק את חולשת האישיות של יצחק, שהוא אדם פאסיבי, כמעט קרבן מתבקש, אלא גם את זקנתו ועיוורונו. הוא מתחפש זוכה בברכה מאת אביו, ומותיר את עשו מתוסכל עד דמעות.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי
בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
בראשית כ"ז, ל"ח.

גם בהמשך עלילותיו יעקב ממשיך להתגלות כאיש תחבולות – הוא מערים על לבן וזוכה בצאן רב ממה שלבן סבר שהוא מקצה לו. מאוחר יותר הוא מגיע למפגש הפיוס כמצביא המוכן למלחמה. כל העלילות הללו לא היה בכוחן להקהות את כוחו של הדימוי – בעיני פרשני המקרא המסורתיים לדורותיהם עשו הפך להיות סמל לרע, לשנאתם של גויים כלפי עם ישראל. תחילה ייצגה דמותו את מלכות רומי הרשעה ואחר כך את הנצרות בשעותיה הפחות נעימות. ויעקב ? יעקב לעולם יישאר איש תם יושב אהלים של אמא רבקה. אולי כמו הגיבור ב"שיר אהבה בדואי" יעקב הוא נווד חסר תקנה, מנסה מידי פעם לאחוז היטב במוט האוהל, אבל חוסר המנוחה שלו לא מאפשר לו להצדיק את התווית שהודבקה עליו.