זמר לשבת: פרשת מסעי

לפני שהטפטוף יהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח, יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט
נפלט, נמלט, מבקש – עיר מקלט.

באופק נוצצים האורות הרחוקים
לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים
ואת חכי בפתח והדליקי את האור
בן אדם חוזר אלייך מן הכפור
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין זורם יפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

פרשות השבוע המצורפות, מטות ומסעי, עמוסות באירועים שונים. בין היתר אנו פוגשים בפרשת מסעי שוב את מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה, חמש הנשים שעתרו בפרשה הקודמת לבג"ץ בבקשה לקבל חלק ונחלה בירושתן אביהן שמת ולא הותיר אחריו בנים זכרים. בפרשת פינחס עתירתן התקבלה, אך למרבה הצער זה אינו סוף הסיפור. בפרשתנו מגישים ראשי שבט מנשה ערעור על החלטת בג"ץ ובסופו של דבר, החלטת העליון אמנם נשארת על כנה אך במסגרת סוג קדום ומגונה של "חוק ההסדרים" הופכת לכמעט ריקה מתוכן. כאז גם היום, חוק יש, אבל יש גם אלף סיבות ותירוצים פתלתולים לא לקיימו.

אם נצטט מתכנית הטלויזיה הפופולארית "מצב האומה", ההחלטה התקדימית הראשונה נתקלת בתגובה הידועה:

"כן, אבל …".

כן, אתן תירשנה את נחלתו של אביכן,

אבל – תצטרכנה לעמוד בשלל תנאים בלתי אפשריים שירוקנו את החוק מתוכנו, נשמור בקפדנות על החוק, אבל לא בהכרח על רוח החוק ועל כוונת המחוקק. יש משהו מנחם בידיעה שבירוקרטיה וסחבת מכוונת אינן המצאה של הדורות האחרונים …

ומה עוד בפרשה?

וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט:

במדבר פרק לה

למעשה מיוסדת כאן מערכת משפט מוסדרת – עיר המקלט לא באה לשמש מפלט קל לפושע, שהרי העונש על הנאשם נשאר תלוי ועומד נגדו גם משנמלט לעיר. אך היא מבטיחה לנאשם משפט צדק ומונעת את קיומו של "בית דין שדה" של גאולת דם. מן הבחינה הזו לעיר המקלט יש תפקיד דומה לזה של טקס העגלה הערופה שמתואר בפרשת שופטים (דברים כ"א). עיר המקלט, כמו גם טקס העגלה, עוצרים את שפיכות הדמים ההדדית שעלולה להתרחש בין משפחת הקרבן למשפחת הפוגע, שרשרת של מעשי אלימות שיהיה קשה מאד לעצרן. משפט צדק מובטח לא רק לבני ישראל כי אם לכל מי שהסתבך במעשה שכזה:

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:

שם

הפרישה הגיאוגרפית של הערים מעוררת שאלות:

וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם:

אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן

וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה:

שם

אם רוב בני ישראל יושבים ממזרח לירדן, מדוע נדרש אותו מספר של ערי מקלט בשני עברי הירדן?

רש"י מסביר:

אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי,

השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים.

רש"י במדבר ל"ה ד"ה "את שלוש הערים"

רש"י מצדיק את החלוקה התמוהה של ערי המקלט בכך שיושבי הגלעד ידועים, כביכול, בנטייתם לאלימות. גם אם לא מקבלים את ההסבר הזה ואת ההכללה שעומדת בבסיסו, הרציונאל שמאחורי ההסבר הוא שיש מי שינצל את ערי המקלט לרעה. ינוסו אליהן לא רק ההורגים בשגגה אלא גם האשמים באמת שמנסים לחמוק מעונש.

בתיאור ייסודן של ערי המקלט נוצרת אחת האבחנות החוקיות החשובות ביותר עד ימינו, והיא האבחנה בין רצח לבין הריגה. עיר המקלט מיועדת ל"רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה". הפירוט שבא לאחר מכן ומנסה להסביר מיהו הרוצח בשגגה מעיד על הקושי להבחין בין מעשה של רצח שנעשה בכוונת מכוון לבין מעשה של הריגה שלא תוכנן מראש. הפירוט בתורה מתייחס גם לכלי ששימש לרצח, וגם להלך הרוח של עושה המעשה, למשל:

וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ …

וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת.

שם

ההנחה היא, אם כן, שמי שטרח להכין מראש כלי מיוחד שישמש להריגה, או מי שמונע משנאה עמוקה – עשה את מעשהו בכוונת תחילה. החשש הוא מניצול לרעה של המערכת המשפטית – טענה לשגגה, או בימינו טענה להגנה עצמית או לאי שפיות זמנית.

עיר המקלט של פרשת מסעי היא חזקת החפות של היום והאיסור המוחלט על האדם הפרטי לקחת את החוק לידיו ולהיפרע ממי שהוא חושב שראוי לעונש. האם כך זה פעל גם במציאות? האם אפשר היה להפסיק בעזרת הפתרון הזה את מחול השדים של גאולת הדם? גם בימינו זה לא תמיד מצליח.

עיר המקלט שונה במקצת אפשר למצוא אצל אהוד בנאי. בנאי הוא לא פושע, הוא אינו מבקש מפלט מנקמת דם מאיימת. עיר המקלט שלו היא בדרום הרחוק ולא בעבר הירדן, והוא נמלט אליה כדי למצוא מקום נקי מציפיות חברתיות לוחצות. בנאי חייב לצאת, חייב לזוז, ולהגיע למקום שיפוטי פחות ונינוח יותר. בעיר המקלט שלו אהוד בנאי פוגש את ורג'יניה וולף ובונה לו חדר משל עצמו.