מָחָר
מלים ולחן: נעמי שמר
מָחָר אוּלַי נפְלִיגָה בַּסְּפִינוֹת
מֵחוֹף אילת עַד חוֹף שֶנְהָב
וְעַל המַּשְחָתוֹת הַיְּשָנוֹת
יַטְעִינו תַּפּוּחֵי זָהָב
כָּל זֶה אינוֹ מָשָל וְלא חֲלוֹם
זֶה נָכוֹן כָּאוֹר בַּצָּהֳרַיִם
כּל זֶה יָבוֹא מָחָר אִם לא הַיּוֹם
וְאִם לא מָחָר אז מָחֳרָתַיִם
מָחָר אוּלַי בְּכָל המִּשְעוֹלִים
אֲרִי בְּעֵדֶר צֹאן יִנְהַג
מָחָר אוּלַי בְּאֶלֶף עִנְבָּלִים
יַכּוּ פַּעֲמוֹנִים שֶל חַג
כּל זֶה אינו משל ולא חלום…
מָחָר יָקוּמוּ אֶלֶף שִכּוּנִים
וְשִיר יָעוּף בַּמִּרְפָּסוֹת
וּשְלָל כּלָּנִיוֹת וְצִבְעוֹנִים
יַעֲלוּ מִתּוֹך הַהֲרִיסוֹת
כָּל זֶה אֵינוֹ מָשָל וְלֹא חֲלוֹם…
מָחָר כְּשהצָּבָא יִפְשֹט מַדָּיו
לִבֵּנוּ יַעֲבֹר לְדוֹם
אַחַר כָּל אִיש יִבְנֶה בִּשְתֵּי יָדָיו
אֶת מַה שֶּהוּא חָלַם הַיּוֹם
כָּל זֶה אינוֹ מָשָל וְלא חֲלוֹם…
כבר מגיל הגן ובית הספר אפשר לחוש את כובד התקופה הזו באוויר, אם ימי תשרי הם "הימים הנוראים" היהודיים, הרי שאפשר לומר שימי סוף ניסן ותחילת אייר הם "הימים הנוראים" הישראליים. ברבות מן הקהילות הליבראליות בארץ מציינים בשנים האחרונות את "שבת תקומה" – שם מיוחד שניתן לשבת שבין שני ימי הזיכרון, שהיא אולי המקבילה הישראלית ל"שבת שובה" שבין ראש השנה ליום הכיפורים. בקהילת בית דניאל בתל אביב, למשל, התפתח מנהג מרגש שבו קוראים את תפילות השבת בשלל שפות – חברי הקהילה שהגיעו ארצה מארבע כנפות תבל קוראים כל אחד קטע תפילה קצר בשפת אמו, המגוון הוא עצום והמעמד הוא מרגש וייחודי. מנהג נוסף הוא קריאת הפטרה מיוחדת בשבת זו מן הפרקים י' וי"א בספר ישעיה. במקורה זוהי הפטרת היום השמיני של פסח, שנחוג רק בתפוצות, והיא נקבעה כבר מראשית ימי המדינה להיות הפטרת יום העצמאות, יום שבחוגי הציונות הדתית מתייחסים כאל חג יהודי דתי לכל דבר עניין:
א וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'; וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ; וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. ו וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. ט לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.
ישעיהו י"א
המשוררת והמלחינה נעמי שמר, שאבה השראה מנבואת אחרית הימים הזו של ישעיהו, וחיברה לאורה את השיר "מחר", שבו גירסה מודרנית לכיתות החניתות לאתים:
וְעַל המַּשְחָתוֹת הַיְּשָנוֹת
יַטְעִינו תַּפּוּחֵי זָהָב
המשחתות, סמל למלחמה להרס ולהשחתה, מעוצבת מחדש הופכת להיות כלי ליישום החזון החקלאי הציוני. באחרית הימים של שמר יש גם חלוציות עירונית, ומלבישים את ארץ ישראל בשלמת בטון ומלט, שעומדת גם היא בניגוד להרס ולחורבן ששררו כאן לפני כן
מָחָר יָקוּמוּ אֶלֶף שִכּוּנִים
וְשִיר יָעוּף בַּמִּרְפָּסוֹת
וּשְלָל כּלָּנִיוֹת וְצִבְעוֹנִים
יַעֲלוּ מִתּוֹך הַהֲרִיסוֹת
מעניין לראות ששמר בחרה לתאר גם את ימות השלום במונחים צבאיים:
מָחָר כְּשהצָּבָא יִפְשֹט מַדָּיו
לִבֵּנוּ יַעֲבֹר לְדוֹם
הצבא אמנם פושט את מדיו, אך הלב נשאר מגויס ליום פקודה – הוא אינו "מחסיר פעימה", "נרגש" או "מתעצב", אלא "עובר לדום".
הניגוד בין המשחתות והריסות המלחמה לפרחים ולבניה המתחדשת ניכר גם בלחן ששמר חברה. המסר הכללי של מלות השיר הוא של שלום ותקווה להתחלה חדשה ואחרת מימות המלחמה, אך המלודיה והעיבוד מזכירים מאד מארש צבאי קצוב, והשיר אכן משמש לא אחת רקע לצעדות ולטקסים.
נבואתו של ישעיהו יכולה להרשות לעצמה להיות פרועה וכמעט דמיונית –
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן;
וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה
האריות – הקארניבורים הגדולים של הטבע – עוברים לתפריט צמחוני, וליד מאורות הנחשים הארסיים נפתחת פינת ליטוף לטף. שירה של שמר אמנם מלא בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל הוא מפוקח, מודע לקשיים ולכאב. הוא פושט את המדים בשמחה, אך עדיין משאיר אותם בהישג יד, ליתר ביטחון ולמקרה הצורך.