הספרות וניסיון החיים כאחד מלמדים אותנו, כי אין שום ערבויות לכך שבגרות ביולוגית או כרונולוגית מלוות בשינוי פנימי ובתובנות מוסריות. "… ומה שעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". (קוהלת א':ד). ועל כן, אין לנו ברירה אלא ללמוד מאלה שקדמו לנו ולשלב את הלקח בניסיון התנהגות הזולת.: "… זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שעל אביך ויגידך זקניך ויאמרו לך" (דברים ל"ב, 7)
סיפור חייהם של אבותינו ואימותינו, כפי שהם מוסברים דרך עיני המסורת ודרך ראייה מודרנית, הם רבי ערך. הרב נורמן כהן, סגן הנשיא לעניינים אקדמיים בהיברו יוניון קולג', הרחיב דברים על סיפורים אלו ועזר לנו להגיע לתובנות חדשות על עצמנו ועל בני משפחת אבותינו. (נורמן כהן-מאבק עצמי ושינוי, קונפליקטים משפחתיים בספר בראשית ותובנות מרפאות לחיינו" (Jewish lights 1995) .
בפרשת וישלח עושה יעקב צעד נוסף בדרך להכרה עצמית, תוך הבעה של ענווה, בשעה שהוא עומד בפני מבחן עצום המחכה לו בפגישתו המחודשת עם אחיו עשיו, והוא קורא לאלוהים: "קטונטי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית ל"ב: יא)
עם הודאתו בפגיעותו חרף העושר החומרי שבידיו, הוא מגיע לאבן דרך לקראת קבלת אחריות על מעשיו בנוגע לאחיו. בעקבות מאבקו עם "הזר המסתורי" (עשיו או עצמו), הוא מתעלה לשלב נוסף בסולם התבגרותו העצמית. יעקב הופך לישראל. הוא המשיך ללמוד, כי חייו, וחיי כל אחד, לא יכולים להישאר מוגבלים לנקודת הראייה של "אם אין אני לי, מי לי", השקפת עולם אשר איפיינה את חייו עד להתפקחות.
חשבון נפש, ביטוי אמיתי של מפלה או היכולת להודות שמשהו לוקה אצל עצמו, יכול להוביל אדם לשינוי. כנות עצמית קודמת לביקורת על אחרים. "היה ישר עם עצמך ואז תוכל לעמוד בפני אחרים" (שיקספיר-המלט-Iiii).
מעבר לתובנות המוסריות, מגביר יעקב את סיכויי ההישרדות שלו בשימוש באסטרטגיה חכמה ובתכנון טקטי: "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה" (רש"י, בראשית ל"ב: ט) . אולם אין די בפעולת כוח. עמיתנו הרב נורמן הירש דורש, כי הצהרתו הענווה לפני ה' ולפני אנשים, של הכרת תודה לנוכח כל הטוב הזה, היא קשה מאוד, אבל הכרחית למען התקדמות מוסרית ("הכרת תודה-האומץ השקט" פרסום ה-CCAR אביב 1987) . במבט אל שנים רבות קדימה, אפשר לדמות, כי משה רבנו נזכר בהודאתו של יעקב לפני האלוהים, כאשר הוא מוכיח את בני ישראל לבל יחשבו כאילו רווחתם החומרית היא מובנת מאליה. "… ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלוהיך" (דברים ח': יז-יח) משנת החסידות מצביעה בחכמה על חולשות בן אנוש: גם כשאנו סבורים, כי אנו בוגרים, צנועים, רגישים ונדיבי רוח הננו, יתכן כי עדיין אנו מסתירים את האמת מעצמנו. אולי אין אנו צנועים כמו שאנו מציגים את עצמנו. וכך בחלק מספר התנ"ך נכתבה "ט" זעירה במילה "קטנתי". הדבר בא לרמז, כי כל ככל שהאדם משפיל את עצמו, עדיין אין זה ולא כלום לעומת שפלותו האמיתית. תמיד הוא שפל יותר משהוא רואה את עצמו, וגם בתוך ה"קטנתי" יש משהו זעיר יותר. (רבי הירש מראדון. (ל"ב, י"א) (מעיינה של תורה, כרך א', עמ' 148)
הייתי רוצה להאמין כי הודאתו של יעקב/ישראל: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" היא חלק מתהליך שאפשר לו התפתחות נוספת בעקבות המפגש עם "הזר המסתורי". הוא עומד לפני עשיו עם מנחות שנבחרו בקפדנות ומצהיר: "קח נא את ברכתי אשר הבאתי לך כי חנני באלוהים וכי יש לי כל…" (בראשית ל"ג : יא).
נחמה ליבוביץ מזכירה את פירוש רש"י לתוצאות המוסריות העמוקות של הודאת יעקב: "מנחתי-מנחה זו הבאה על ראיית פנים לפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום…".
אני סבור, כי דרך מעשה ומלה הוא מפגין מעלה של חכמה, תובנה תשומת לב לזולת ונדיבות שמעולם לא הציג לפני כן. עצם הגשת המנחה היא מעשה של ברכה מעבר לברכת שלום.
מי ייתן וכל אחד מאיתנו יוכל לזכות ולהיווכח ביתר עמקות בברכות המורעפות עלינו מיד האלוהים ויוכל לחלק מנחות אלו ביד רחבה עם אלו אשר חברתית ופיזית איתרע מזלם.
ואם לא עכשיו, אימתי?