השתים קוראות את פרשות השבוע באור מגדרי ובדגש בין דתי, כל אחת מהן מנקודת המבט הדתית שלה.
ותצא דינה-
הרבה דר' דליה מרקס
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (בראשית לד, 1). ככה מתחילה טרגדיה. מהפסוק הזה נולד רצח עם, מהאמירה הזו נמחקת זהות של שבט בישראל, שִבטה של דינה, מהפתיחה הזו משתלשלת יריבות לאומית-אתנית רבת שנים. מה יש בו בפסוק הזה, הפשוט לכאורה, שכל כך הרבה כאב וסבל נכרכו בו?
הבה נביט בפסוק הפותח את הסיפור:
"וַתֵּצֵא דִינָה" – מדוע יצאה? מדוע לא נשארה באוהלי יעקב? מדוע ויתרה על בטחון שגרת חייה הביתיים? האסון כמוס ביציאתה העצמאית של הבת. במקום אחר במקרא מובא תיאור מפורט של תכונותיה הנעלות של "אשת חיל" (משלי לא, 31-10), מעלותיה רבות ומגוונות אבל רובן קשורות לאישה בגבולות תפקידיה המסורתיים הקשורים בביתה, ובסביבתה הקרובה. דינה היא פורצת גבולות, היא האישה היוצאת. זו שיצאה "לראות" סופה ש"נראתה" והיראות זו הסתיימה באסון; מדוע יצאה דינה? מסורת זו מסבירה את יציאתה של דינה בדרך בלתי צפויה:
"וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל, 21). מאי "וְאַחַר"? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה [בבטני] זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת שנאמר: "וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה" (בבלי ברכות ס, ע"א).
דינה הייתה אמורה, לפי המדרש, להיות בן, ואולי משום כך הייתה לה נטייה "גברית" לצאת למרחקים, אישה אינה אמורה לבקש את המרחבים. לכאורה היא חופשייה לצאת אבל ליציאתה יש תוצאות הרות גורלות.
"דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב", דינה אינה נקראת "בת לאה ויעקב" או "בת יעקב", כפי שמכונים בניו. רש"י מפרש בעקבות חז"ל, שהיא נקראה "על שם יציאתה נקראה בת לאה שאף היא יצאנית היתה, שנאמר 'וַתֵּצֵא לֵאָה' (ל, 16), ועליה משלו המשל 'כְּאִמהּ כְּבִתהּ'. נזכיר שלאה יצאה לקראת יעקב אישהּ, אבל המדרש ראה גנאי בכך שהיא יזמה את המפגש המיני ביניהם;
"לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", דינה לא יצאה כדי לסייע בעבודות השבט, לא לרעות את צאן אביה (כפי שעשתה דודתה עת פגשה את יעקב), אף לא ללקוט פרחים לזר עם בנות משפחתה, היא יצאה לראות בבנות הארץ, במקומיות הזרות, בבנות שכם. האם יציאתה של דינה פעולה של הגדרה עצמית מתריסה? האם היה זה מרד? או שמא מעשה תמים וחסר כוונות. כך או כך, המפגש הבין תרבותי הוא מסקרן, מסוכן ומטריד.
אבל אם במהותה דינה היא על פי המדרש זכר, הרי שבפועל היא הייתה נערה, מצודדת ונאה, ככל הנראה. מכאן הסיפור מתגלגל מהר: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". זה מה שקורה לבת היוצאת מהביטחון שבביתה אל מרחב ציבורי, זר ובלתי מוכר. זו התגשמות האיום (ובעצם רק ראשית התגשמותו). דורות של דרשנים השתמשו במעשה דינה כאיום על בנות שיחרגו ממקומן הביתי הראוי וכדי ללמד על מקומה הראוי של האישה. מעשה דינה נתפס כעונש לדינה על יציאתה, וכעונש התלוי ועומד לכל אישה שתנהג כמוה.
לאחר מעשה נקשרת נפשו של שכם בנפש הנערה והוא חפץ לשאתה לאישה. משלחת של נכבדי שכם ובראשה חמור, נשיא הארץ, אביו של שכם, באה לבקש את ידה של דינה מאת אביה. הם מציעים מוהר נכבד תמורת דינה. יעקב מחריש ואינו מגיב אבל בניו עונים במרמה ואומרים שחרפה להם להתקשר עם ערלים ומוסיפים: "אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר" (לד, 15). האם העלו על דעתם שאדוני הארץ יסכימו לתביעה המופלגת הזו? אלא שאנשי שכם נחושים בדעתם, הם מלים את כל בני עירם. ואז מתגלה מזימתם של אחי דינה בני אמה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר" (שם, 35). הם לוקחים את דינה וחוזרים לאוהלי יעקב. יעקב מגנה את התנהגותם של שמעון ולוי העשויה לסכן את השבט כולו, הם עונים: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" ובזה נגמר סיפורה של דינה.
המפגש בין דינה ושכם הוליד אסון כבד אך מה בעצם קרה בין שכם ודינה? האם עלינו להבין את המפגש ביניהם בהכרח כאונס? מובן שזו פרשנות אפשרית אבל נועזת ממנה, לדעתי, היא האפשרות שלא אונס היה כאן אלא מפגש מיני מתוך בחירה. הבה נשוב אל המפגש שבין שכם ודינה בדוק את שלושת הפעלים המתארים את מה שאירע ביניהם. שלושה פעלים מתארים את מעשיו של שכם, בנו של נשיא הארץ: "וַיִּקַּח" היא תיאור רגיל של יוזמה בהקשר זוגי, על יצחק למשל נאמר: "וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כד, 67). כפי הנהוג במקרא, התיאור הזה אינו מבטא יחסים שיוויוניים אבל אין בו עדות למעשה אונס; "וַיִּשְׁכַּב" זה תיאור רגיל של האקט המיני; הפועל היחיד שאפשר לראות בו תיאור של אונס הוא "וַיְעַנֶּהָ", הגזור מן הפועל "עינוי" אבל פועל זה יכול להיות מובן בהקשר של הכאב שבמשכב בתולין, ולאו דווקא של אונס. זאת גם זאת, "ויענה" יכול להיגזר מ"עונה", ביטוי רגיל (בספרות חז"ל לפחות), שעניינו דווקא זכויותיה המינית של האישה. ואולי יש להבין את הפועל "ויענה" מלשון מַענה ושיחה, וזאת בניגוד לשתיקה שזכתה לה מצד בני משפחתה. אמנם אין בפסוק ציון תגובתה של דינה למה שהיה בינה ובין שכם אבל הסיפור המקראי עצמו אינו מעיד על מעשה מיני בכפיה. הבה נשווה את התיאור כאן לתיאור אחר, של אונס ודאי. אמנון בן דוד מפתה במרמה את אחותו למחצה תמר לבוא אל חדריו, הוא נשאר אתה לבדו ואז נאמר: "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" (שמו"ב יג, 14). כאן ברור שאמנון השתלט על תמר בכוח, עינה אותה ובסופו של דבר שכב עמה. תיאור האקט המיני בפרשתנו שונה למדיי, והפסוק הבא מבהיר את עמדתו הרגשית של שכם: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ". הסיפור המקראי הרזה והחסכני מוסר שלושה תיאורי רגש ואהבה של שכם לבת ישראל. שלושת תיאורי הרגש עומדים מול שלושת תיאורי המעשים של שכם.
האם לא נוכל לקרוא את המעשה שלפנינו כנוסח הקדום ביותר של מעשה רומיאו ויוליה, סיפור אהבה טראגי ובלתי אפשרי? אפשרות זו נהנית בימינו על ידי רבים (ובעיקר על ידי רבות), למשל על ידי הסופרת האמריקאית אניטה דיאמנט, בספרה "האוהל האדום", אבל דורות של פרשנים נמנעו ממנה. קל יותר היה לפרשנים הקלאסיים לראות את דינה כיצור סביל שנעשים בו מעשים כעונש על טעותו מאשר כאישה דעתנית הבוחרת לאהוב אדם בן עם אחר. למרבה הצער, עד היום יוזמה של נשים נתפשת בחוגים רחבים כעניין בעייתי.
לאורך הדורות, תומתן של בנות ישראל נתפסה כנכס רב חשיבות. דמויות גבריות מקראיות רבות וביניהם משה רבנו, ואף בני יעקב (אחיה של דינה!) נישאו לנשים נכריות, והמקרא אינו מתעד, אף לא נימה של גינוי על כך. ולעומת זאת כאשר בת ישראל מתרועעת עם זר, נתפס הדבר כערעור לא רק על חוקיה של החברה אלא על אושיותיה הבסיסיות יותר. אחיה של דינה מזדעקים ומענישים את הזר, את בני ביתו ואת כל עמו בטבח אכזרי. גם אם יעקב אינו מאשר את תגובתם של שמעון ולוי שתקפו במרמה את אנשי שכם וגם את המקרא והמדרש מגנים את פועלם, התרבות היהודית תמיד הדגישה את החשיבות של שמירה על נכסיהן המיניים של בנותיה וגילתה הבנה מסוימת להרפתקאותיהם של בניה. במדרש רבה נאמר בהקשר של מעשה דינה: "הנבעלת לערל קשה לפרוש", האם ייתכן שהדבר נובע מתסביך יהודי עתיק של יהודים כלפי שכניהם הלא נימולים ורבי האון? זו תופעה ידועה ביחס ל"אחרים", תכופות מייחסים להם מיניות מופלגת ומאיימת.
לעולם לא נדע מה רצתה דינה, מה ביקשה ומה עבר בדעתה, עת נלקחה במהלך הטבח שביצעו אחיה מן העיר זרועת הגוויות. לא נדע איך התנהלו חייה, מה הייתה אחריתה, היא נעלמת מן הנוף המקראי ונזכרת שוב רק ברשימה של היורדים מצריימה (בראשית מו, 15). הסיפור המקראי אינו נותן לה קול, היא "בת לאה אשר ילדה ליעקב", "ילדה", "נערה", "אחות"… אבל אינה מתוארת כסוביקט. גם בדיבעד, המסורת המקראית השתיקה אותה, לעומת אחד עשר אחיה, אין שבט על שמה ולא נחלה בארץ ישראל, דורות של פרשנים השתמשו בסיפורה על מנת להפחיד ולעצב את תודעתן של בנות ישראל, הם השאירו אותנו עם אֵימה של נערה צעירה שחוללה ונשכחה (היא נזכרת במסורת רק כדי להשכיחה). אולי נוכל לראות בכך מעשה אונס מתמשך.
בסיפור הקשה הזה יש לדעתי שתי נקודות אור: האחת בתוך בספרות המדרשית הקלאסית והשניה בדרכים שבהן הוא נלמד בימינו: על אף המסורת המקראית על האין-שבט של דינה, יש מסורת מדרשית הגואלת את דינה:
והרתה וילדה את אסנת. ואמרו בני ישראל להרגה שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זימה באהלי יעקב. מה עשה יעקב? הביא ציץ וכתב עליו שם הקדש ותלה על צוארה ושלחה והלכה לה. והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאישה. והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת. וכדירד יוסף למצרים לקחה לו, שנאמר: "וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה" (בראשית מא, 45) (פרקי דרבי אליעזר, לח)
כידוע מזרעו של יוסף יצאו שני שבטים ואולי נוכל לקרוא זאת כאילו אחד מהם מייצג את המסורת השתוקה של דינה.
נקודת האור הקשורה בקריאה הגואלת של הסיפור על ידי נשים רבות, הן מסרבות להשתקתן של הנשים ונותנות קול לדינה המושתקת בשירה, בסיפורת ובמדרש המודרני. אניטה דיאמנט מקדישה את ספרה "האוהל האדום" (הוצאת מטר, 2003, תרגמה שרונה גורי) לדמותה של דינה. הספר מתחיל במילים:
זמן כה רב היינו אבודות זו לזו. לשמי אין כל משמעות בשבילכן. זכרוני נהפך לאבק… בפעמים הנדירות שבהן הוזכרתי, היה זה כקרבן. סמוך לתחילת הספר הקדוש שלכן, יש פסוק המרמז על כך שנאנסתי (עמ' 9)
דינה מגוללת את סיפור אוהלי יעקב מנקודת מבטה ומספרת על המפגש עם שכם, מפגש של אהבה, תשוקה ורכות. על ליל האהבה הראשון ביניהם היא אומרת:
לאחר ששכב שלם לבסוף ונח לצדי, וגילה כי לחיי רטובות, הוא אמר: "הו, אישה קטנה. אל תניחי לי להכאיב לך שוב". אבל אמרתי לו כי בדמעותי אין כל כאב. הן דמעות האושר הראשונות בחיי. "טעם אותן", אמרתי לאהובי, והוא אמר כי הן מתוקות. גם הוא בכה…
סיפרתי לו על אבא שלי ואמא שלי ותיארתי לפני את אחַי בזה אחר זה. שמותיהם מצאו חן בעיניו, והוא שינן אותם על פי סדר לידתם, וידע לאיזו אם נולד כל אחד מהם. אני לא בטוחה שאבא שלי היה מונה אותם טוב יותר (עמ' 153).
ספרה של דיאמנט הוא אחד מהניסיונות לגאול את קולה האבוד של דינה נותנת קול לבת ישראל שהושתקה ומעשירה את מגוון הקולות ומאתגרת את התפישות ההגמוניות של ספר הספרים שלנו. כמוה עשו גם דרשניות אחרות בנות זמננו, וביניהן, נחמה אשכנזי, אליס באך, מייקה בל, שריל אקסום, רבקה לוביץ ואחרות.
*
ובהקשר הרחב יותר של קשרים בין דתיים ובין תרבותיים, היהדות היא דת אתנית, אנשים יכולים לבחור להצטרף אליה באמצעות גיור אבל רוב היהודים הם כאלה שנולדו לעם ישראל, לפחות כך היה עד דורנו אנו. אולי בשל כך, קשרים בין תרבותיים העשוים להביא לנישואי תערובת נתפשו תמיד כבעייתיים. רבים מביטים כיום בדאגה על השיעור הגובר והולך של יהודים הנישאים בנישואי תערובת ואינם מקימים משפחות יהודיות. אף אני שותפה לדאגה זו. אבל איני סבורה שניתן לשלול מאדם את הזכות לקשור קשרים זוגיים עם מי שיחפוץ לבו. בקשרים בין תרבותיים יש בעיניי סכנה לשטשוט תרבותי ודתי אבל יש בהם גם סיכוי להעשרת היהדות והעם היהודי. אודה על האמת, אם עלי לבחור בין סכנה הנובעת מריחוק ומבידוד תרבותיים ובין סכנה הנובעת מקשרי ידידות ואחווה בין העמים, אעדיף את האחרונים.
קולה האבוד של דינה-
הפסטורית דר' אורזולה רודניק
"עוד כיום הזה יודע כל בר-בי-רב, כי מספר בני יעקוב שנים-עשר היה, וגם שמותם שגורים על פיו, בעוד שחוגים רחבים בקהל כמעט שאינם יודעים דבר על קיומה של דינה האומללה ומארה פניהם כמופתע בשעה שמזכירים את שמה".
כך כתב תומאס מן ברומן שלו, "יוסף ואחיו", שהתפרסם בברלין בשנת 1933. בינתיים, שמות בניו של יעקב הפכו פחות מוכרים בין הנוצרים בגרמניה אבל דבר לא השתנה לגבי דינה. סיפור דינה אינו מוכר כמעט בקרב חברי הקהילה שבה אני מכהנת ומעטים אף מבין חבריי הכמרים מודעים אליו בכלל. סיפורה של דינה אינו חלק מסדר הקריאה בכתבי הקודש בימי ראשון ובאירועים אחרים במשך השנה.
הבנה נבדוק את הסיפור:
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה (בראשית לד, 4-1)
הקורא נבוך למקרא הדברים? מה יש לפנינו – סיפור אהבה או דוח על מעשה אונס. הכל תלוי בפירוש המילה "וַיְעַנֶּהָ". רוב המתרגמים והמפרשים של המקרא לאנגלית ולגרמנית מפרשים אותה כמעשה כוחני ואלים של שכם כלפי דינה. מפרשים מודרנים אף משתמשים במילה "אונס". כך למשל בחרה סוזנה שולץ, שדנה ארוכות בשאלה.
כיצד ממשיך הסיפור? כאשר יעקב שומע על אונס אשתו הוא שומר על שתיקה. הוא אינו מראה שום רגש, לא חמלה כלפי דינה ולא זעם כלפי שכם. אחיה, מגיבים אחרת – הם כועסים!
חמור, אביו של שכם, בא אל יעקב ומבקש ממנו את דינה כאישה לבנו. הוא מזמין את יעקב להתיישב בארצו, לסחור בה ולקחת מבנותיה לנשים. יעקב ובניו מסכימים לכך בתנאי, שכל הגברים בעיר יימולו. חמור משוחח עם אנשים ומשכנע אותם להימול בתנאי הבא: " מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ" (שם, 23).
החיויים מלים את עצמם, וכאשר הם עדיין חלשים מן הניתוח, שמעון ולוי פורצים אל העיר, טובחים בכל גבריה, אחיהם מצטרפים וביחד הם בוזזים את העיר. יעקב פונה אל שמעון ולוי, בניו, ואומר: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם, 30), והם משיבים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" (שם, 31).
מבין שלושים ואחד פסוקי פרק לד בבראשית, רק שני הפסוקים הראשונים עוסקים בדינה. כל השאר עוסקים בשכם, ברגשותיו, בשיחתו עם אביו, בשיחת אביו עם יעקב ובניו, בהערמה על החיויים, במעשה המילה וברצח שלהם. בסוף הקורא לומד על תגובתו של יעקב ועל זו של בניו.
פרשנות מקובלת לסיפור ניתנה על ידי קלאוס וסטרמן, הרואה בו הדגמה לציווי האלוהי:
כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ (דברים ז, 3-1).
פעמים רבות, הן בפרשנות מחקרית והן בדיון ספרותי, המוקד הוא בשכם. כך הוא הדבר גם ברומן "יוסף ואחיו" של תומאס מאן. שכם מתאהב בדינה במהלך חגיגות בציר הגפן. בהמשך, הולך אביו חמור אל יעקב ומבקש את דינה לאישה. יעקב ובניו, מסכימים בתנאי ששכם יימול. גם שכם מסכים, הוא נימול ובא לקחת את אישתו. כאן, צצים לפי גירסתו של תומאס מאן, תנאים חדשים, ובסופו של דבר, ארבעה ימים מאוחר יותר, דינה נעלמה. שכם חטף אותה. מוצא פיה לא נשקל, את כל קורותיה, לקחה כמובן מאליו ללא שאלה וללא תלונה. מאן מתאר בספרו את דינה כיצור חסר חשיבות ונעדר רצון משלה, אפיון אופייני בפרשנות הנוצרית לנשות התנ"ך, אפילו במאה העשרים.
פרשניות והוגות פמיניסטיות, יהודיות ונוצריות כאחד, כג'ודית פלאסקו ואליזבט שוסלר פיורנצה, ניתחו וביקרו את העולם הפטריאכלי של המקרא. אלה גם אלה דרשו שיקום יצירתי של העבר. ג'ודית פלאסקו כתבה: "תביעה מחדש של תולדותיהן של נשים קשור באופן אינטגרלי להבנייה של חיים יהודים בימינו. אנחנו מחפשות את קורותיהן של נשים יהודיות מתוך הצרכים של קהילה יהודית שבה נשים חיות כיום. בהרחבת התורה, בכתיבתן של נשים לתוך ההיסטוריה, אנחנו מרחיבות את עולם העבר היהודי הניתן לשימוש (the potentially usable Jewish past)…"
בהקשר הנוצרי, אליזבט שוסלר פיורנצה, ביקשה לטעות שהסיפור הממוקד בזכר, כפי שהוא מסופר בתורה, הוא גם סיפורן של נשים. היא מצביעה על כך שלא פילוסופיות ותיאולוגיות פמיניסטיות הן שהתחילו במסע הזה, אלא משוררים וסופרים.
בעקבות עבודתן של חוקרות פמיניסטיות, מגדר הפך לקטגוריה חשובה בפרשנות המקראית. על כן, אי אפשר להתעלם משתיקתה של דינה, לא מחשבותיה ולא רגשותיה מתוארים במקרא. היא נותרת שתוקה. אין אנו יודעים מה היא חשבה או הרגישה. האם היה זה סיפור אהבה הדדי כפי שתיארה הסופרת אניטה דיאמנט או שהיה זה מקרה של התעללות מינית, ובו גבר מן החברה השלטת אנס אישה מהגרת? לעולם לא נדע את התשובה על כך.
שתיקה היא פעמים רבות התגובה של קרבנות להתעללות מינית, גם כיום. ועד ימינו אנו, התעללות מינית היא טאבו, נושא שאסור לדבר בו, בקהילות דתיות. רק בעת האחרונה החלו קהילות נוצריות להתמודד עם מקרי התעללות מינית שאירעו בקרבן.
מה הקושי בשיחה ובהתמודדות עם הפשע הזה? רצח אחים, מלחמה ומוות אכזרי על הצלב הם נושאים מקובלים בדרשות של יום ראשון בכנסייה, אבל העיסוק בהתעללות מינית הוא נדיר בדרשות. ומדוע? האם זה בגלל העובדה שהחברה תופשת את הקרבנות כנשיים בדרך כלל (ולאו דווקא באופן מוצדק)? או שמא הדרשות נתפשות ככאלה האמורות לרומם את הרוח ולא להכריח אותנו להתמודד עם אלימות מינית? או שמא, הדיון הפתוח בשאלות אלה ישים קץ למיתוס שפשעים מיניים אינם מתחוללים בקהילות נוצריות?
בשנות השמונים המאוחרות של המאה העשרים, הופץ כפתור ועליו המילים Silence=Death (שתיקה היא מוות). הוא הופיע בראשונה בניו יורק והתפשט במהירות גם לאירופה. האזהרה התייחסה לאידס ולצורך לדבר על המחלה. שתיקה בעניינים האלה, משמעה מוות. המשפט הזה הוא נכון גם לגבי דינה. בקריאתנו את המקרא ובמחשבותינו עליה, נותר חלל ריק. כל שבידינו לעשות הוא לדמיין את קולה. לכן, בחרתי בקינה הזו של אישה אנונימית שחוותה התעללות מינית:
התדע כמה דמעות מעולם לא בכיתי?
התדע כמה דמעות בכיתי?
כמה דמעות נותרו בי? זאת לא אדע.
לא אדע כמה דמעות נמחו
בלעדיך
אלהים,
כמה פעמים בכיתי אל השמיים
האם האזנת?
כמה פעמים המתנתי לשמוע בכי נובע מן השמיים, ממך, אלהים.
אבל אתה לא ענית בקול שופרות – ענית בדממה, אלהים.
ובכל זאת, אמתין לקול בכייך, שיישמע, שלי, שלך.
אלהים, אם לא תבכה כאשר יצורי ארץ בוכים אל שמיך, וכאשר מילים לא יכילו את הכאב,
אנא אל תחדל לבכות אתנו דממה.
אמן.