מתוך: פנואל/ אברהם הוס
"בערב יצא מן המחנה ובבקר שב
צולע על ירך.
ואיש לא היה עמדו
כל אותו לילה ארך ואפל.
בבקר חיב היה לקבל פני אחיו,
שרה של שעיר, הדגול, עם ארבע-מאות אנשיו,
חמושים כלם בחרב ובחנית;
גברים קשוחים מירכתי מדבר-הסלעים
הנשמעים לפקדת-אדנם. לכל
פקדת-אדנם.
כמספר נאבק בלילה הארך, האפל,
עם מלאך-אלהים.
ויש אומרים:
עם חרדותיו נאבק".
הטיפול של הסופר המקראי בדמותו של יעקב מעניק לנו הצצות חוזרות אל נפשו של יעקב; יעקב הוא טיפוס רגיש ורגשי, והתורה משתפת אותנו (שלא כדרכה) בעולמו הפנימי ביותר.
פחד, יש הסוברים, הוא רגש אינסטינקטיבי בריא, שמקורו באותם כישורים אבולוציוניים מוקדמים המסייעים לנו לזהות סכנה ולהגיב אליה. יעקב יכול להגיב באחת מתוך שתי תגובות אינסטינקטיביות אפשריות אל מול סכנה – לברוח או להילחם (ויש המוסיפים אפשרות שלישית: לקפוא על מקומנו). יעקב מגיב בדרך המשלבת בין בריחה ומאבק, תגובה מעניינת ביותר שעשויה לשפוך מעט אור על הבחירות שלנו כיום.
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח)
לקראת המפגש עם עשו, המפגש הראשון לאחר אירוע קניית/ גניבת הברכה לבכורה, יעקב מתמלא חרדה. החרדה היא במקומה, שכן בפרשת תולדת כתוב במפורש: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא). עשו, הקרב למחנה יעקב מלווה בארבע מאות איש, עלול להעביר מסר ברור: שעת סגירת החשבונות הגיעה. מה על יעקב לעשות? "נכתבה הפרשה הזאת …ללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו" (רמב"ן על הפרשה).
אנו ניצבים אל מול השאלה – מהם הכלים המסייעים לנו להתמודד עם מצב סכנה? האם הידיעה כי אנו צודקים נותנת לנו כוח? הרמב"ן סבור שלא. כשאנו בטוחים בצדקתנו, עלולה ח"ו לזוח עלינו דעתנו, ומתוך אמונה שהצדק עמנו (ואיתו כמובן גם אלוהים) – נפעל דווקא באופן שגוי. ההשתדלות, כך מלמד אותנו בן נחמן, פועלת במרחבים של חוסר ביטחון, והיא מספקת לנו פתרונות מגוונים ליציאה ממצב הביש.
"וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין את עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל" (רמב"ן על הפרשה).
מהי דרכו של יעקב ברגעי החרדה המציפים אותו? רמב"ן מאיר לנו שלוש אסטרטגיות שראוי שנאחז בהם גם אנו: הזמנה לתפילה, הזמנה לפיוס, הזמנה לקרב הגנה.
התפילה, לתפיסתי, היא כלי לבירור פנימי מדויק של היעדים אליהם אני חותר, מהו הדבר שיש ברצוני להשיג בעימות הבלתי נמנע. ההתפללות (בבנין התפעל, הרפלקסיבי והרפלקטיבי) מכוונת אותנו אל אותה משאת הנפש העמוקה ביותר ברגע הקריטי. מה מניע אותנו בעימות – הרצון לנקום? להתפייס? להיות נאהבים? להוכיח דבר מה לעצמנו ולסובבים אותנו? להוכיח את צדקתנו? לחזור הביתה בשלום? אם נדע להגדיר- נדע לפעול בצורה המיטבית.
הפיוס, שבא כאן בצורתו הבסיסית ביותר – מתנה שמטרתה להפיס את דעת האויב – אינו התרפסות כי אם "שביתת נשק"
"ויאמר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג, ח-יא).
נדמה כי יעקב לא רק מעניק דורון, כי אם משיב גזלה. ברגע של התרגשות מציע יעקב לעשו את ברכתו בחזרה, ועשו לוקח אותה.
האם ניתן להחזיר ברכה? עשו מחזיק בדעה כי יש יותר מברכה אחת בעולם: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?!" (בראשית כז, לח). יעקב, המצוי בחוויה של שפע, מבקש לחלוק אותה עם עשו. המעגל, כך נראה, הושלם. "ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר ארע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו" (רמב"ן על הפרשה)
על פי פירושו של הרמב"ן, כמו גם בחיים אין לסיפור שבפרשה סוף הוליוודי. בתודעת העמים נצרב המאבק וטושטש הפיוס. בהמשך הסיפור המקראי, כמו בהמשך הדורות, העימותים אינם פוסקים. שומה עלינו, אם כך, להמשיך ולתרגל את הפרקטיקה המשולשת: תפילה, דורון והצלה בדרך מלחמה, וניצחון לא נאמר כאן.
שבת שלום