אפשר. ואז, כדברי הפטרת הנביא עובדיה לפרשת "וישלח", התוצאה היא:
וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר. (עובדיה א, 18)
כלומר, התוצאה היא שאנחנו שורפים זה את זה, משאירים כוויות וצלקות זה בחייו ובנשמתו של זה, וגם, כמובן, נשארים מוכים, כוויים ומצולקים בעצמנו.
אפשר לנהל את החיים מתוך מאבק.
רק מה? זה מצריך אנרגיה רבה מאד. הנה, ראו את יעקב. קודם הוא שולח שליחים אל עשו; אח"כ הוא שולח לו מתנות; ולמרות זאת, בשלב השלישי הוא מארגן את צבאו ומסדר את נשותיו ובניו על פי סדר חשיבותם בעיניו, כך שלא יפגעו.
יעקב חי, אולי כל חייו, מתוך תחושת מאבק. מאבק על אהבת ההורים, מאבק על הבכורה, מאבק על הברכה, מאבק להגיע בשלום אל ביתו של לבן, מאבק על רחל, מאבקים כספיים מול לבן. מאבק, מאבק, מאבק. כמה אנרגיה מבוזבזת. כמה כעס מיותר.
ומי שחי כל חייו מתוך תחושת מאבק באחר, מתרגל לחשוב שכל העולם כולו מתנהל כך – מתוך מאבק, כעס, אפילו שנאה. הוא, יעקב, איננו מסוגל כלל להעלות בדעתו שעשו בא אליו, כמו ששרה יהודית רביץ, מאהבה. על כן נוצרת סיטואציה קומית כמעט כשהשליחים מוסרים לו:
בָּאנוּ אֶל- אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. (בראשית לב, 7)
הוא, יעקב, בטוח מיד שעשו בא להילחם בו ושאנשיו הם חיילים מנוסים, ואיננו מעלה כלל בדעתו שזוהי משלחת כבוד. הוא כלל איננו שומע את "הולך לקראתך"!
ההיסטריה שלו, כאמור, מתגלה כמגוחכת כאשר בסופו של דבר בפגישתם עשו רץ אליו, נופל על צווארו ומתייפח מהתרגשות ושמחה על שובו של אחיו האבוד.
שני לילות מתוחים עוברים על יעקב בהמתנה לקראת הפגישה עם עשו. לפני הלילה הראשון הוא מתפלל, מתחנן כמעט לאלוהים שיגן עליו, שיקיים את הבטחתו שיעקב יהיה "כחול הים אשר לא יספר מרוב".
בלילה השני הוא כבר מתוח יותר. הוא איננו יכול להירדם ובאמצע הלילה הוא קם, ומעביר את נשותיו ובניו לצידו השני של נחל יבוק. ואז הוא נשאר לבדו. ממתין. ממתין לבוקר, ממתין לקרב, מתוח, קודר. לילה ארוך וקשה, הוא ליל המאבק.
ה-מאבק. זמן של בין הזמנים, זמן לימינאלי. זמן מסוכן. שלוש פעמים נאמר שהוא לן "בלילה ההוא". יעקב שרוי בתוך חשכה גדולה, בלילה גדול, בכעס המשחיר את חייו ונשמתו. אולי כעס שבא לכסות על רגשות האשם שלו על כל שעולל לעשו. אולי כעס שבא לכסות על העצב הגדול שבפרידה ממולדתו למשך עשרות שנים. לילה שחור וארוך.
יותר מכל דמות אחרת בתנ"ך, יעקב הוא דמות של לילה. שוב ושוב קורים האירועים שיעַצבו את חייו – בלילה. וכאשר הבוקר מגיע, יעקב כבר איננו אותו יעקב, אלא אדם בוגר יותר, בעל תובנות חדשות על עולמו ועל חייו.
כך קורה כאשר הוא חולם את חלום הסולם המפורסם, שממנו הוא מתעורר עם שאלות לגבי מקומו של האלוהים בחייו; כך כאשר הוא עובר לילה שלם עם לאה ובבוקר מגלה שלא תמיד החיים מסתדרים כפי שתכנַנו; וכך גם בפרשה שלנו.
לפני שיפגש עם עשו, אחיו, אחרי 20 שנה של מרחק גיאוגרפי ורגשי, מוטלת על יעקב עוד משימה אחת. הוא נשאר לבדו, ואז קורה דבר פנטסטי, ואין יודע אם הוא חלום או מציאות, נבואה או ממש: יעקב נאבק כל הלילה.
עם מי הוא נאבק?
ייתכן שנאבק עם איש ממשי. היו מפרשנינו שחשבו שהיה זה שליחו של עשו.
ייתכן שהמאבק הוא מטאפורה למאבק בין יעקב ועשו האחים, ובין עם ישראל והמזוהים עם עשו: אדום, רומי ומאוחר יותר הנצרות כולה.
ייתכן שיעקב נאבק עם מלאך אלוהים.
ויתכן, שהוא נאבק עם כל אלה, וגם עם עצמו.
יעקב שאחרי הלילה הזה כבר איננו אותו יעקב. שם חדש ניתן לו: ישראל. במקום השם "יעקב", המתקשר בעברית של המקרא למרמה, לדרך-שאינה-דרך, לדבר עקום ומעוות; במקום השם הזה מוענק לו שם חדש: "ישראל", המרמז על כוח, ועל הקשר עם אלוהים.
יעקב יוצא מחוזק מן הלילה המכריע הזה. מגובש יותר, שלם יותר, נדיב יותר. גם סלחן יותר.
באותו לילה, התברך יעקב בכוח פנימי, בביטחון עצמי ובאמונה, שיאפשרו לו בהמשך דרכו להתפייס עם עשו ולחפש דרכים לחיות חיי שלום ומתינות עם שכניו.
בלילה ההוא יעקב בחר שלא לברוח מן הקושי, אלא להתייצב מולו, להתמודד איתו, לנצח אותו, ללמוד. ללמוד שברכה עדיפה על אלימות.
הוא האמין בעצמו, ויצא מחוזק.
אחר כך יפגש יעקב עם עשו. אחר כך יתאחדו המשפחות רק כדי להיפרד שוב, הפעם בשלום.
אחר כך יבין יעקב שהגיע הזמן לוותר על המאבקים, על הכעס והאלימות, וינזוף קשות בשמעון ולוי בפרשת דינה.
מפני שהוא השלים עם עשו, עם עצמו, עם אלוהיו. מפני שהוא שלם.
כפי שנאמר בפרק ל"ג: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם".
ויבוא יעקב שלם – על אף שהוא פצוע, נקוע ירכו – ויבוא יעקב שלם. שלם.
שבת שלום!