עתה ממשיך הכתוב לספר קורות יעקב: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען" (בראשית לג, יח). רש"י, בפירושו את הנאמר, מבקש לברר משמעותה של המילה- "שלם". כותב רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון [שהציע לעשו]. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". למדים אנו מפי רש"י כי יעקב יצא ללא פגע הן מן המפגש עם מלאך ה' והן עם מפגשו עם עשו. לפי רש"י, יעקב היה שלם קודם לפגישתו עם מלאך ה' ועם עשו, וגם המפגשים לא גרמו ליעקב לחסרון כלשהו. אולם, בניגוד לפירושו של רש"י, אומר הכתוב כי המאבק עם מלאך ה' הביא לשינוי שמו של יעקב ל"ישראל". על כן יש לומר כי לא זו בלבד שלא נפגע יעקב מן המפגשים עם מלאך ה' ועם עשו אלא שקודם למפגש לא היה יעקב שלם בכל מובן ורק לאחר שנאבק עם מלאך ה' שבאמצעותו נודע לו שמו, ורק לאחר שסילק יעקב דעותיו הקדומות כלפי עשו וכיפר על חטאו כלפי אחיו יכול היה יעקב להיות שלם.
אך המילה "שלם" אינה נועדה רק לתיאור מצבו של יעקב אלא מלמדת היא גם על כוונותיו: יעקב ביקש להתיישב בארץ מתוך רצון בשלום ובשכנות טובה. על כוונות אלה נלמד גם מדרך התנהלותו של יעקב בהמשך המסופר: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (שם, יט). יעקב מכיר בכך ששכנות טובה אפשרית לא בכוח אלא בהסכמה הדדית. על כן קונה הוא את חלקת השדה עליה הוא יושב. הרצון הטוב מתגלה לא רק אצל יעקב, שכן אם יעקב הוא הקונה נוכח גם המוכר (בני חמור אבי שכם) אשר במוכרו את חלקת שדהו מגלה אף הוא את רצונו בשלום ובאחוות שכנים.
יעקב, כך מסופר, משתקע בשלום ליד שכם. עתה נפנה המספר לאחת הפרשיות הקשות בתורה: פרשת דינה. הסיפור מתחיל כך: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" (שם לד, א). מפרשים ראו בהתנהגותה של דינה מעשה לא ראוי ואף היו שכינוה "יצאנית" (ראי למשל רש"י ורד"ק). אך אפשר וראוי לפרש את הכתוב בדרך אחרת: דינה בת יעקב לא הייתה יצאנית אלא הייתה זו שהבינה את מסר השכנות הטובה של אביה; היא זו שביקשה לממש את השלום והאחווה ולסלק מחסומים ודעות קדומות.
וממשיך הכתוב לספר קורות דינה: "וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב אותה ויענה" (שם, ב). ומוסיף הכתוב ומגלה לנו כי שכם אהב את דינה וביקש לשאתה לו לאשה. תגובת יעקב למקרה הייתה שלילית: "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם" (שם, ה).
ראוי לשים לב לכתוב בזהירות רבה: נאמר כי יעקב שמע כי שכם טימא את בתו דינה. אולם מסופר רק כי שכם שכב עם דינה "ויענה" ולא נאמר כי טימא אותה. הטומאה היא בעיני המתבונן. ואכן מרבית המפרשים המסורתיים למדים מן המילה "ויענה" על כך ששכם פעל בניגוד לרצון דינה והתאכזר אליה. אולם פרשנות זו אינה מתחייבת כלל וכלל. ניתן לפרש את המילה "ויענה" במשמעות הפוכה. הדבר נלמד במסגרת דיון המובא במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים – מסכתא דנזיקין, פרשה ג) שעוסק בין השאר בבירור מושגי אודות חיובי הבעל לספק לאשתו שארתה כסותה ועונתה:
שארה. אלו מזונותיה, וכן הוא אומר (מיכה ג, ג) "ואשר אכלו שאר עמי", וכתיב (תהלים עח, כז) "וימטר עליהם כעפר שאר"; כסותה, כמשמעו; ועונתה, זו דרך ארץ שנאמר (בראשית לד ב) "וישכב אותה ויענה", דברי רבי יאשיה.
הכתוב במכילתא מבהיר את חיוב הבעל בעונתה של אשתו, תוך הבאת מעשהו של שכם כדוגמא לחיוב זה. ומהי משמעות המילה "ויענה"? זו "דרך ארץ", ולה שני מובנים: "דרך ארץ" במובן הידוע משמעו- נימוסין ויחס כבוד; המובן הנוסף – סיפוק צרכיה המיניים של האישה (גיטין ע, ע"א). על כן ברור הדבר כי על פי המכילתא משמעות מעשיו של שכם לדינה אינה שלילית כי אם רצויה וחיובית. אציע גם ללמוד מתוך עיון בפרשה עצמה על משמעות המילה "ויענה": בהמשך (בראשית לד, יג) נאמר: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם". ואילו בפסוקים ב-ג של הפרק הבא מסופר על דבר יעקב לבני ביתו: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם: ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי".
בשני הפסוקים הנזכרים מבטאות המילים "ויענו" ו- "העונה" לשון הענות לרצון האחר. מכאן נוכל ללמוד כי למעשה שכם בן חמור לא עינה את דינה כי עם נענה לדינה וריצה אותה בשוכבו עימה. ואילו יעקב, מתוך חוסר הבנה ודעה קדומה שמע, את מה שביקש לשמוע. ותגובתו הייתה – שתיקתו הרועמת.
בכך לא תם הסיפור. לאחר שהתפרש מעשהו של שכם כפי שנתפרש, בקשו בני יעקב לנקום על הנבלה שנעשתה לאחותם – כפי קוצר הבנתם. הדרך בה בקשו לעשות זאת הייתה תוך שימוש לרעה בברית המקודשת שבין אלוהים לזרע אברהם: בני יעקב נענו במרמה לבקשת שכם ואביו לשאת את הנערה אך התנו זאת בכך שבני העיר ימולו – יכנסו בברית אברהם. מאמינים לבני יעקב, חזרו שכם ואביו לעירם; "ויבוא חמור ושכם בנו אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם לאמור:
האנשים האלה שלמים הם אתנו וישיבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם: אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת איתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים: מקנהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם אך נאותה להם ישיבו איתנו: וישמיעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי שער עירו וימולו כל זכר יוצאי שער עירו".
שכם ואביו חמור האמינו לבני יעקב כי "שלמים הם איתנו" שהרי כך נאמר גם ביחס ליעקב בפרק הקודם. ובני העיר שכם נענו לבקשתם ונימולו. ואולם לא היה דבר בני יעקב אלא מעשה של רמייה:
"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו אל העיר בטח ויהרגו כל זכ: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו"
מנקודת מבטם של האחים הרי הם עשו את המעשה הנכון- להציל את דינה ולנקום על מעשה הנבלה שנעשה בה, ואולם תגובת יעקב עשויה להפתיע:
"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי"
נשאלת השאלה מדוע גינה יעקב את מעשה בניו ועל מה הוא הלין, שהרי לכתחילה נראה שיעקב הבין את מעשהו של שכם כפי שפירשוהו בניו, ולמעשה בהחרישו, ציפה לנקמת הבנים? פשוטם של דברים הוא לומר שיעקב תמך במעשה הבנים אך פחדו גבר עליו בשל החשש לנקמה מצד שכניו. אולם פרשנות זו אינה מתיישבת עם הדברים החמורים שאומר יעקב לבניו – שמעון ולוי – לפני מותו זמן רב לאחר מקרה דינה:
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם: בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור: ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". (בראשית מ"ט ו-ז).
יעקב, על ערש דווי, כבר אינו חושש לביטחונו האישי ובכל זאת רואה לגנאי מעשיהם של שמעון ולוי. הוא מגנה את מעשי שמעון ולוי על מעשיהם שנעשו מתוך להט הנקמה ושלהוב היצרים. כעס וקנאה הוא הגורם לעיוורון מלהכיר בכוונת האחר ולראות את המציאות כהווייתה. ישעיהו ליבוביץ מביא בספרו על פרשות השבוע מדבריו של הנצי"ב מוולוזין המלמד כי גם המעשה מתוך אש שלהבת יה עלול להיות מגונה כאשר הוא נעשה מתוך שנאה לשמה – מתוך עיוורון. ומוסיף ליבוביץ כי גם אם לעיתים יש הכרח לעשות מעשים קשים כגון מלחמות ורציחות לשם שמירה על ביטחון הכלל והפרט "ואף על פי כן הריהו מוכתם בכתם של מעשה רשעות הדבק בו ומעשה כזה נשאר בגדר פשע שאין לו כפרה, אשר לא ניתן לסלקו ולנקותו."(י.ליבוביץ שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע ע"מ 137).
אך נותרה קושיה. הכיצד ניתן ליישב בין המדרש המוצע לפיו יעקב זכה להיות שלם לאחר שלמד את לקחו בפרשת פגישתו עם אחיו והכיר בגנותה של הדעה הקדומה, עם הטענה כי יעקב חטא פעם נוספת בחטא הדעה קדומה כלפי שכם ומעשיו? רמז לתשובה אפשר ללמוד מן העובדה כי בפרשה שלנו סופר פעמיים אודות שינוי השם של יעקב לישראל. יעקב עבר תהליך אשר גרם לו להיות שלם. אך שלמות זו איננה מעלה אשר הזוכה בה יכול לנוח על זרי הדפנה. שלמות זו עלולה להיפגם בהתאם למעשיו של האדם. יעקב יכול היה לשוב ולהיות שלם, ולזכות מחדש בשמו ישראל רק לאחר שגינה מעשי בניו, ובמשתמע גם הכיר בטעותו.
נראה לי כי הלקח הגדול הנלמד בפרשת וישלח הוא הסכנה הטמונה בדעה הקדומה כלפי כוונות הזולת. חובה עלינו להניח לדעות הקדומות שלנו ולאמץ את הרעיון המובא בפרקי אבות: "(ו)הווי דן את כל אדם לכף זכות." (אבות פרק א, משנה ו).