בַּסֵפר "מאה שנים של בדידות", מֵהַספרים הפופולאריים ביותר במאה ה-20, אורסולה חיה מאה שנים בּיַחַסֵי מתיחות עם צֶאֶצָאֶיהָ, והיא מרגישה בדידות גם בּחַברוּתָא.
בגיל מאה אורסולה מתעוורת. לפתע היא רואה את חייה מֵחדש, וכל הספר מסופר מֵחָדש מבעד "לעיניים החדשות" של אורסולה. פתאום היא מְבִינה את יְלָדֶיהָ ואת פשר חייהם. בעצם אורסולה לומדת לראות את מה שמחוצה לה רק כאשר היא בת מאה … וְעיוורת.
מקרה קיצוני של חוסר יכולת לראות מִחוּץ לעצמנו הוא נרקיסיזם. בספרו "נלכּד בראי", מתאר אילן גולומב את האישיות הנרקיסיסטית: אדם כה חַסַר ביטחון, שכּל חייו הם ניסיון להגדיל וּלְייפּות את האגו של עצמו. הוא נותן לאחרים רק על מנת להֵירָאוֹת טוב בְּעֵינֵי המקבל. לְכל סיפור שמספּרים לו הוא מֵגִיב מן הדרך שבה הסיפור מתקשר אל עצמו: "גנבו לך את האוטו? כן, לי גנבו פַּעַמיים". אין לו אֶפְשרות להקשיב, כי הוא עסוק מִדיי בעצמו. אין לו אפשרות לאהוב באמת, כי הוא אוהב אך ורק כדי לְקַשט את האגו שלו עצמו, וגם מִשום שזה דבר ראוי, תרתי משמע: גם דבר טוב וגם נראֶה טוב.
התופעות הַהַפוכות למה שהוזכּר עד כאן מופיעות בַּפּתיחה לספר ויקרא. כיצד רואים, וְכֵיצד שומעים? כיצד עונים לִקְריאה אלוהית, לפי הפסוק הראשון בפרשה?
"ויקרא אל משה וידבר ה' אֵליו מֵאוהל מועד. דבר אל בני ישראל ואמרת אַלֵיהם אדם כי-יקריב מִכֶּם, קורבן לה'…"
נקרא את ויקרא בִּקְריאה קרובה וְנִבדוק פסוקית פסוקית.
ויקרא –. צורת הפנייה "ויקרא" היא מן המקרים הבודדים בניסוח הזה, והיא כַּנִראֶה מיוחדת למעמד הר סיני. לדעתי, הבחירה במילה "ויקרא" משקפת סוג של יחס מיוחד, הדדי, אינטימי, מקשיב ונותן בְּיַחַסֵי גומלין. כאשר לב פוגש לב – נוצר מקום של שכינה, שהרי היא מתגלה מבין שני הכרובים.
באוהל מועד – בסיום ספר שמות הובא סיפור הקמת המשכן, מְקוֹם מפגש שנוֹצֶרֶת בו קדוּשה, ואשר כּל החומרים להקמתו ניתנו בְּהִתנדבות על-ידי העם. הם נותנים ברצון. יוצר היקום שוכן ונפגש במקום הזה עם בְּרוּאיו. הנתינה יוצרת יחסי גומלין והדדיות.
וידבר – הדיבור מתרחש בתוך אוהל המועד, אשר שימש מִסגֶרת שבה היה משה שומע את הקול המדבר אליו, על מנת למסור את תוכנו לישראל. רש"י מצטט בִּלְשון הגמרא: "ויקרא אל משה הקול הולך וּמגיע לאוזניו (של משה) וְכל ישראל לא שומעין". בין משה ובין האל יש תקשורת ברמה שונה ומיוחדת.
את הפסוק רואים את הקולות, המתאר את מעמד הר סיני, כאשר חוש הראייה וחוש השמיעה משתלבים, מפרש רש"י: "שלא היה בהם אחד סומא. וּמִנין שלא היה בהם אִלֵם. ת"ל ויענו כל העם. מִנַין שלא היה בהם חֵרש. ת"ל נעשה ונשמע. רואים את הקולות. רואים את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר. את הקולות. היוצאין מִפִּי גבורה."
ניתן להבין את דִבְרי רש"י בִּשתי דרכים: אפשר להבין שלא היו אנשים אשר אוזניהם לא שמעו ועיניהם לא ראו. הִתחולל מֵעֵין נס, וְכָך לא היה אדם שהייתה לו הגבלה פיזית. דרך אחרת להבין את דברי רש"י היא, שהחושים הפיזיים לא הִגבּילו אף אחד, כי גילוי השכינה חודר עיניים עיוורות ואוזניים חֵירשות. הפירוש שלו ל"את הקולות" מרמז לַכִּיווּן המטאפיזי: ראו גבורה, דבר שאין אפשרות לראותו. ראו את גילוי השכינה, דבר שאין אפשרות לראותו. ראו קולות, דבר שאין אפשרות לראותו. לכן, בעיניי, רש"י מתכוון לְעיוְורוֹן הלב וּלְחֵירשוּת התחושות, ולאו דווקא לתופעה פיזית.
יש כאן אֲמִירָה תיאולוגית חשובה: אין אנו חייבים להיות מושלמים כדי להיות בְּיַחַסֵי "אני-אתה" עם האל. ברעיון של הכלי השבור, הנפוץ בספר תהילים, אנו יכולים להיות Wounded Healer. הנתינה הוא מושלמת גם אם, למשל, האדם צולע ואינו מושלם פיסית. הדגש הוא על קשר, לא על אגו. אין שלם יותר מלב שבור. (הרבי מקוצק)
כאשר אורסולה מתעוורת, היא רואה פתאום כֵּיצד ליצור קשר עם משפחתה אַחַרֵי מאה שנים של בדידות. בָּעיווָרוֹן שלה היא שומעת את הקולות שלהם וּמְבִינה בַּפַּעם הראשונה שהיא איננה לבד. המקרה של אורסולה מלמד אותנו כי כּדֵי לצאת מן הראי של הבדידות וּלְתַקשר עם ה"אחר", אפשר לפקוח עיניים וְלִראות את האדם שֶמוּלְךָ, פנים אל פנים. כּדי לענות לקריאה האלוהית "שמע ישראל" וּלהקשיב בֶאמת, אפשר לְהַאזין לִמְצוקתו של ה"אחר." וכך נראֶה את הקולות בהר סיני בְּכל דור וָדור. וְכך, כשאלוהים יקרא אלינו, נענה – נעשה וְנשמע. ניכָּנֵס לאוהל המועד מתוך נתינה אמיתית, מתוך קִרבה לקול הנשמה. כך נגיע אנו להר הבחירה, למעמד שבו לא היה בהם אחד סומא. שלא היה בהם אילם. שלא היה בהם חירש. ו… שלא היה בהם בודד.