בפתחו של חודש חדש, חודש ניסן, הוא ראש לחודשים, ראשון לחודשי השנה, בפתחה של שנה מקראית חדשה
בעיצומה של שבת החודש, השבת האחרונה לפני חג הפסח
בעיצומה של מלחמה שאין די לה, כשהמילה 'חטופים' הפכה לשחוקה מדי.
בעיצומו של משבר תחוקתי, כשמילים כ'הפרת אמונים', 'שוחד', 'קטארגייט', נתרוקנו מתוכן.
בסופם של שבועיים שבהם פוטרו ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה, בפיטורים לא חוקיים.
בשבת זו ממש, אנחנו קוראות וקוראים את פרשת ויקרא.
'ויקרא'. לא וידבר (זה יבוא בהמשך הפסוק), אלא ויקרא. מלשון קריאה ומקרה וקרבה. ה', שבסוף ספר שמות מצטייר כאדריכל המשכן, קורא למשה ומדבר אליו. רש"י קורא את הקריאה הזו כהכנה למסע משמעותי, שהרי "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, לשון חובה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו' 3): וקרא זה אל זה.
והקריאה, היא קריאת 'עשה', קריאה הקוראת לעסוק בהקרבת קורבנות מן החי. זו קריאה שעשויה לעורר אי נחת לא רק בקרב קוראים וקוראות בני ימינו, אלא, כפי שאנחנו יודעות גם בקרב נביאי ישראל שחששו כי עבודת הקרבנות תחליף חשבון נפש, לקיחת אחריות אמיתית ותשובה.
בתקופה שבה מילים מתגבבות זו על זו ומאבדות משמעות, יהיה עלינו לצאת מאזורי הנוחות, הפיזיים והרוחניים, ולקרוא במחוזות העבודה הכוהנית, רווית הדם והשחיטה, המוות ותאוות החיים. ומהמקום הקשה הזו, נוכל להתחיל ליצור.
אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽ-ה' (פסוק 2). המשפט הזה שגוי מבחינה תחבירית. פרשנים כאבן עזרא חשים כי המילה 'מכם' לא במקומה ומפרשים אותה כהוראה על הוצאת הגזל מעבודת הקורבנות, כלומר אסור להקריב קרבנות גזולים.
שני עניינים עולים משיבושו התחבירי של הפסוק. האחד, הוא רמיזה על טיבו של האדם, שעלול להביא קרבן כלאחר יד, קרבן גזול, קרבן שהוא לא באמת קרבן, כי בהקרבתו לא נלקח משהו מהאדם המקריב.
משמע, לאדם המקריב אחריות רבה על קורבנו ומכאן אחריות על החטא שחטא ועל מחירו.
העניין השני הנוגע גם הוא במילה 'מכם' דורש את המילה כאיזה ויתור על מימד בזהותך, מימד ממהותך. קרבן החיה או המאכל הוא הסמל למשהו משמעותי ששייך לך, שהוא חלק מאישיותך ועליו תבחר לוותר. ניתן אולי להבין את הוויתור כאשר מדובר בכפרה על החטא. מחיר הכפרה משתנה ועל האדם להיות נכון לו.
עוד עולה מן הפסוק הראשון, כי התורה אוסרת על הקרבת קרבן אדם. ואסביר, המשפט 'אדם כי יקריב מכם קרבן' אינו מורה על אדם מכם, מהקבוצה שלכם, שמקריב קרבן. המשפט מורה על אדם הרוצה להקריב קרבן מכם, כלומר מקבוצת בני האדם. זהו הקרבן המקורי, הרצון להקריב לה' קרבן אדם. רצון זה בא לידי ביטוי בסיפור העקידה ובהשלמה של אברהם עם הצו להקריב את בנו. אל מול אדם זה ואל מול רצון זה מופיע הצו -"מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם."
אולם, מה בנוגע לקרבן העולה? שכל כולו מתנה לה'? לפעמים אנשים אוהבים לתת מתנות. החשיבה הזו לא סיפקה את החכמים ור' עקיבא נדרש לסוגיה וקבע: "על מה עולה מכפרת? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה" (תוספתא מנחות פרק י). כאילו תודעת החטא רובצת על האדם משחר בריאתו, שהרי נאמר: "יצר האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, 21). אין מתנות חינם, הקרבן הוא כפרה על חטא שכמו נכפה עלינו משחר בריאתנו. ר' עקיבא ואחרים קוראים לנו להיות קרובים אצל עצמנו תמיד. לא בכדי יש קרבה שורשית בין המילה קרבן למילה קרוב, שהרי קרבן הוא ממנו, מהקרוב לנו, הוא אינו גזל, אלא ניתן כאשר אנחנו מחוברים לעצמנו, לוקחים אחריות על מעשים, מבקשים כפרה וסליחה, מוכנים להודות בטעות ונמצאים בדריכות מתמדת מפני טעויות עתידיות. יש שיגידו שחיים כאלה מבטלים את התשוקה, את היצירה, את הספונטניות. יש שיגידו שחיים כאלה מפתחים מודעות למה ואת מי אנחנו מוכנים להקריב ומהו המחיר של ההקרבה.
מאז השבעה באוקטובר התבלבלה לנו ההבנה בין תחושת קורבנות, לבין קבלת אחריות וההבנה, כי לקיחת אחריות, הודאה באשמה, היא ההבנה שאנחנו צריכים להקריב משהו ששייך לנו ולשלם את מחיר ההקרבה. ראש הממשלה, ראשי הדרג המדיני, ראשי הדרג הצבאי, אינם קורבנות של רצח השבעה באוקטובר. הם לא נקלעו בטעות לסיטואציה שבה חמאס החליט, בגחמה של רגע, לנסות ולכבוש את דרום המדינה. היכולת של חמאס לבצע את פשעיו, לכבוש חלק מיישובי הדרום, נבעה משנים של התארגנות, הכנה, צבירת כספים (בד"כ מזומנים שהועברו במזוודות מלאות כסף קטרי), למידה מדוקדקת את אורחותינו, את מנהגיו של הצבא שלנו. בעוד, שאצלנו, שקט תעשייתי, היבריס, תאבת בצע ושררה שלטונית, עיוורו את עיני כל הצופים דרומה. הם אינם קורבנות, אם האחראים לאסון הנורא בתולדות מדינת ישראל. ולא זאת בלבד, אלא שהקורבנות על לא עוול בנפשם, יושבים עדיין במנהרות בעזה, 59 במספר, תוהים על מה ולמה עליהם לכפר. ובעיקר, כיצד הפכו לכלי משחק בידיו של ראש ממשלה חסר לב ומצפון.
הפרשה, הפותחת בקריאה למסע פנימי, לבדיקת המקומות שבהם אנחנו חוטאים וחוטאות, המקומות שמהם לא נוכל לצמוח, שאותם נרצה לשרוף על המזבח כליל, מאפשרת לנו גם התבוננות עמוקה על מהות הקורבנות, על הקשר שלהם למקריבים ובעיקר, על ההכרח לקחת אחריות על החטא ועל הקורבן. להביא את הקורבן לבית המקדש, שיכפר על החטא שלנו, ולחזות בכל שלבי ההקרבה. והשלבים מלוכלכים, מדממים, רועשים, מריחים. הם כאלה, כדי שהאדם החוטא ירגיש את החטא, ויכאב את כאב הכפרה עליו, כאילו הוא בעצמו העולה על המזבח.
עוד מתריעה הפרשה מפני הנכונות, גם אם לא נכונות גלויה, להקריב קורבנות אדם, כדי לנקות במקרה הטוב, ולכאורה, את המצפון מפני תחושה של אשמה על מחדלי השבעה באוקטובר, או להמשיך, במקרה הרע, לשלוט במדינה כדי להתחמק מבתי משפט וגזרי דין.
בתקווה לימים טובים יותר, נאחל לעצמנו ולעמנו שבת שלום