משני פסוקים אלה מהדהדות בי שתי מילים חזקות שאנסה להתייחס אליהן בשורות הבאות.
הראשונה היא ויקרא שהיא לא רק שם הפרשה, אלא שם כל הספר שאנו פותחים היום; והשנייה היא קרבן – זו אחת המילים שמעצבות את אופי הפרשה ואת אופיו של ספר ויקרא כולו.
הרמב"ם מסביר במורה נבוכים (מו) את הרעיון של קרבן כקרבה, כ"דרך האנושית…לחוות את מחיר הקודש" וכך להתקרב, לשוב, אל האל. כלומר, מה שקורה בשני הפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא זו "הקריאה" של אלוהים לעם, באמצעות משה נביאו, להתקרב אליו. הקריאה הזאת הינה אירוע מכונן וחד פעמי באופיו בחיים הפולחניים של עם ישראל, אך נראה שרעיון הקריאה יחזור באופן תמידי במהלך ההיסטוריה, כסמל של התפתחות הזהות הרוחנית והתרבותית שלנו.
נפרק זאת לכמה חלקים:
ויקרא – קריאת המצב, זיהוי הבעיה, ניסוח פיתרון והעברתו לשליח על מנת שזה ימסור אותו לעם. כלומר אלוהים מבין את המצב המורכב בו נתון עם ישראל: יציאה מעבדות לחרות, הליכה במדבר וקבלת חוקים וכלים (המשכן למשל) שעוד לא ברור מה בדיוק עושים איתם. הוא יודע שקירבה אליו יכולה לעזור לעם במידה רבה להתמודד עם התהליך אותו הם עוברים, הוא מנסח "עבודה" אשר תתאים באופייה לצורכי העם ולרוח הזמן, כשהוא עורך מעין ניתוח תרבותי, ולבסוף – ויקרא למשה!
עצם מסירת התורה מדור לדור מחייבת פרשנות, כי הרי מה שהופך את התורה לרלוונטית, למעיין חיים, זו היכולת האנושית שלנו לחיות איתה. ולכן ככל דרך אנושית היא נתונה לסכנת הטעות, ונתונה לשינוי ולבחינה. אנו עדים לאורך ההיסטוריה לתהליך הפרשנות המתמשכת כסמל של התפתחות הזהות היהודית שלנו. ישנן לא מעט תחנות בהן עם ישראל שינה, חידש ו/או ניסח מחדש אלמנטים בזהות הפולחנית שלו.
גם המעבר מירושלים ליבנה, מקורבנות לתפילות, גם המעבר מדת של שינון לדת של קריאה – מהתורה שבעל-פה לחתימת המשנה, גם התלמוד, השולחן-ערוך, החסידות, גם לידתן של היהדות הליבראלית ושל היהדות החרדית ואף הציונות הן דוגמאות (מתוך מגוון) של תשובות ל-ויקרא!
במקרים אלה אין לנו נביא, אך יש לנו מנהיגים רוחניים. לא אלוהים הוא מי שעושה את ניתוח המצב והצרכים, אלא ה"כוהנים". אך המצב הוא אותו מצב, הוא הניסיון לקרב בין העם והאל תוך רגישות חברתית ותרבותית, יחד עם ההבנה העמוקה שזו דרישת השעה.
ממד נוסף שחשוב להדגיש בהקשר זה הוא העובדה שלמעשי הכוהנים יש תפקיד מהותי ביותר בלווי העם, תוך כדי הבנת צרכיו וחיבורו למישור הרוחני. עם זאת ברור שהחיבור נוצר מהמקום בו נמצא העם, או בניסוח השאול מעולם המתמטיקה – אלוהים הוא המשתנה הבלתי תלוי, מעין אקסיומה ואִלו העם הוא המשתנה התלוי. במבט לאורך ההיסטוריה נראה שהיכולת שלנו לחוות את האלוהות והאופן בו אנו חווים את הזהות היהודית שלנו תלויים בקשר שבין שני המשתנים. ההגדרות ישונו וישתנו, ואנו זקוקים לחופש הזה כדי להפוך את תורתנו לתורת חיים. הרעיון של אלוהים כמשתנה בלתי תלוי הוא רק ביטוי להבנה שהוא אין-סוף, מצוי ראשון המאפשר לנו להיות שותפים בבריאה באמצעות המעשים שלנו.
בהמשך לדברים הללו נשאלת השאלה היכן המנהיגות היהודית היום. האם אנחנו מסוגלים לשמוע את הקריאה? האם יש לנו הרגישות, הצניעות והכוח הנדרשים כדי ליצור את החיבור?
אנחנו עומדים מול אתגר מתמשך שקורא לנו לחדש וליצור הזדמנויות חדשות בהן יוכל ה'חיבור' להתרחש. אל לנו להיות בטוחים ונינוחים במודלים/דגמים ישנים.
כדי להבין את הקריאה ולחדש אנו נאלצים להיות במצב מתמשך של שינוי עמדות. ברגע שאנו מבינים שמשהו שיצרנו עובד, מאד קשה לתפוס לאחר זמן מה שזמנו עבר, ששעתו הגיעה ושאנו נדרשים להמציא את עצמנו מחדש ולשנות.
שינוי עמדות הוא נושא שמעסיק מאד את הפסיכולוגיה החברתית, המגדירה ארבעה סוגים של רכישת עמדה. הרלוונטי לענייננו נקרא למידה חברתית, המתרחשת באמצעות חיקוי והזדהות עם מודל.
לעמדות ישנם שלושה מרכיבים: קוגניטיבי, רגשי, והתנהגותי. אך ניתן לשנות עמדה גם על-ידי שינוי של מרכיב אחד, אשר עשוי לגרור שינוי בעמדה הכוללת. כך למשל, שינוי במנהג יכול לעזור לנו לחדש ולהעמיק הבנות ותפיסה.
אנו מחזקים עמדות ולעיתים אוטמים את אוזנינו לשמוע את הקריאה דווקא מתוך כבוד, אהבה והרגל. אנו ממשיכים במוכר ולכן עלולים שלא לשים לב לצו השעה למלא את תפקידנו כאחראים על גורלנו כעם, כתרבות וכאומה. אך בכל פעם שהייתה תשובה ל"ויקרא" במהלך ההיסטוריה נוצרה עמדה חדשה. אם נדבוק בצורה עיוורת בעמדות שיצרנו לא נצליח 'להכשיר את הקרקע' ליצירת עמדות חדשות, לביטויים חדשים של רלוונטיות רוחנית.
הקשר שלנו אל החברה ישראלית צריך להתקיים לא רק באמצעות הבג"צים שאנו מובילים או בארבעים המניינים החדשים שלנו. אולי לא זה צריך להיות מוקד הפעילות . אני גאה בריצתנו אל התודעה של הציבור הישראלי, אך חש שחשוב גם להתהלך איתו ולצידו. אני משוכנע שכוח השפעתנו הוא ביכולתנו לצור מפגש משמעותי בתוך חיי השגרה של הציבור ולא רק באירועים חד פעמיים. זהו המקום לחיבור הרחב יותר, בו אנו לא שואפים רק להקמת קהילה סביב בית הכנסת, אלא שואפים להיות חלק מהקהילה במקום בו אנו מתגוררים. מתוך ההשתתפות בחיים הקהילתיים נוכל להעשיר את השיח היהודי ואת העשייה הערכית המודעת ליהדותה. כי הרי הרוב המכריע של הציבור נמצא מחוץ לכותלי בית הכנסת ועלינו כמנהיגים רוחניים לא לחכות שהם יבואו וימלאו את המניינים שלנו כדי ליצור את החיבור. בספר דברים כתוב וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת – ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ: עלינו להגיע עם חזוננו הערכי אל תוך החברה.
החברה הישראלית נמצאת במתנ"סים, בשכונות, באוניברסיטאות; בקיץ היינו באוהלים.
רק כאשר נזכה להגיע למקום , לשם, נדע איך לעבוד את השם (ברוח שמות י', כ"ו).
בעיניי זה המפגש שעליו מדבר מרטין בובר, המאפשר חוויה של פתיחות אמיתית, החושף בפנינו את עולמו של האחר ובאמצעותו את אלוהים.
השל מסביר בספרו "אלוהים מבקש את האדם" (פרק 30 – נוכחותו של אלוהים טבועה במעשים) שהמפגש בינינו לבין אלוהים טמון בדרך בה אנו מתמודדים עם דברים, לכן המצווה היא המקור העליון של חוויה דתית. "הוא נגלה במעשה שבקדושה, ברגע המקדש,במעשה של קרבה. אין אדם בודד שעה שהוא עושה מצווה, שכן במצווה נפגשים אלוהים ואדם". מכאן שהדרכים ליצור את הגשר בינינו לבין זהותנו היהודית, ובין האדם לבין האל מרובות כמספר המצוות. החוויה היהודית נמצאת בחיים היום יומיים ולא רק בטקסים.
נשוב אל הרמב"ם: הנה הקורבן, הנה הטרחה שלנו – נצטרך לוותר על הנוחות שבתוך המסגרות המוכרות לנו, נוותר על הביטחון שהן נותנות לנו אך אולי נזכה בקרבה. נחדש ונתחדש כי זאת הדרך לא לוותר ולשמוע.
חשוב מאד לא להתבלבל, היכולת היצירתית שלנו כיהודים ליבראלים איננה הקלת ראש, אלא ביטוי של אחריות מנהיגותית ותשובה רוחנית ל"ויקרא".
ואני חוזר אל השאלה
האם היום אנו שומעים את הקריאה?
יהי רצון שקול ה' יבוא ובכוחו ישבור את הארזים המקבעים את עמדותינו.
יהי רצון שבחג הפסח הקרב ובא נוכל לחגוג את חירות מחשבותינו.
יהי רצון שנצליח לפתוח את לבבנו ונדע איך לקרב ולהתקרב.
יהי רצון שנצליח להיות ב"מקום" ומשם להבין כיצד לעבוד את ה'.