הפרשה הראשונה – פרשת ויקרא – עוסקת בתורת הקורבנות: דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם.
כאן אנו למדים על ענייני הקורבנות: מי מקריב? היחיד, עדת ישראל, נשיא וכהן.
מה מקריבים? עולה מן הבקר, מן הצאן ומן העוף. מנחה מסולת, מאפה, ביכורים ועוד. הפירוט הוא טכני ביותר ונראה כמיועד לכוהנים המשמשים בקודש.
דומה כי מאז חרב בית המקדש ופסקה עבודת הקורבנות אין לפרשה זו כל משמעות.
לנו, החיים במאה ה- 21 ושאיננו מבקשים לראות בתחיית בית המקדש השלישי, ישנן שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה היא לוותר על קריאת הפרשה הזו ולבחור לנו פרשה העוסקת בעניין משמעותי יותר לימינו, מה גם שמבחינת רצף העניינים אפשר לדלג מספר "שמות" אל ספר "במדבר" מבלי לעסוק כלל בתורת הקורבנות ועבודת הכוהנים.
האפשרות השנייה היא להתאמץ ולבדוק אם בכל זאת ניתן ללמוד מתורת הקורבנות עניינים המשמעותיים לחיינו בראשית האלף השלישי.
הפעם בחרתי באפשרות השנייה.
פרק ד' בספר ויקרא עוסק כולו בקורבן החטאת. קורבן חטאת הוא מיוחד בכמה פרטים: קורבן זה הינו חובה ולא רשות ואופן הקרבתו שונה מאופן הקרבת העולה והשלמים. הפרק עוסק בקורבנו של הכהן הגדול החוטא בשגגה (פס' 12-3), קורבנה של העדה כולה שחטאה בשגגה (פס' 21-13), קורבנו של נשיא שחטא בשגגה (פס' 26-22) וקורבנו של היחיד שחטא בשגגה (פס' 35-27).
כל החטאים בהם מדובר נעשו שלא בכוונה ושלא מדעת, ובכל זאת התורה מצווה את החוטאים להקריב קורבן חטאת.
השאלה המרכזית היא מדוע צריך אדם שחטא בשגגה להביא קורבן?
הרי לא מדובר באדם שעשה רע במזיד ועל-כן ראוי לעונש, אלא באדם שבתום לב, אם מחמת שיכחה או בטעות, עשה מעשה אסור, ועובדה זו התבררה לו רק בדיעבד.
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו מסביר כך:
"שוגג הוא חוטא מחמת הסח דעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל נפשו וליבו לזהירות."
מה אנו יכולים ללמוד מהחובה להקריב את קורבן החטאת?
הסח דעת הוא מצב של חוסר תשומת לב. כאשר אנחנו מכוונים את עצמנו לעשייה, כל עשייה, עלינו לעשות את מעשינו בתשומת לב ולא כלאחר יד.
אדם חוטא בשגגה משום שלא היה מודע למעשיו ולא היפנה את תשומת לבו אליהם.
אבל אנחנו חוטאים. בהיותנו בני אדם, כלומר בלתי מושלמים, אנחנו יכולים, בוודאי, לחטוא חטאים בשגגה, אך עלינו לדעת כי חלה עלינו חובה מוסרית לקחת אחריות על מעשינו. האחריות היא המקום הפנימי שם יודע היחיד שמעשיו הינם שלו ובאחריותו.
קורבן החטאת, להבנתי, אינו התיקון אלא מן מצפן המראה לנו את הדרך חזרה אל האחריות ואל המודעות לחיינו ולמעשינו. אדם מקבל על עצמו אחריות מלאה כאשר הוא מודע למעשיו ומשתדל להיות קשוב לעצמו ולאחרים. בני אדם באשר הם בני אדם אינם יכולים שלא לחטוא – אלו הן ה"מעידות" שבחיינו, וקרבן החטאת יכול לשמש לנו קב או סעד כדי לחזור ולקום.
המציאות שלנו כוללת בתוכה לא מעט חשכה ושיכחה: אנו שוכחים את החברה בה אנו חיים, שוכחים את העני, היתום, האלמנה והגר. לא אחת אנו שוכחים גם את הרצון הפנימי שלנו. החשכה והשיכחה עשירות ומלאות פיתויים, בשעה שהאור, שנראה על פניו כמפתה יותר, מבזיק רק לעיתים. האור, או החיים על פי הצו האלוהי, יהיו נגישים יותר רק כאשר נהיה מודעים יותר לעצמנו ומודעים יותר לחברה בה אנו חיים. הצו האלוהי כפי שעולה מפרשת קדושים: "לא, תגנבו; ולא-תכחשו ולא-תשקרו, איש בעמיתו. ולא-תשבעו בשמי, לשקר: וחיללת את-שם אלוהיך, אני ה'. לא-תעשוק את-רעך, ולא תגזול; לא-תלין פעולת שכיר, אתך עד-בוקר. לא-תקלל חרש ולפני עור, לא תתן מכשול; ויראת מאלוהיך, אני ה'. לא-תעשו עול, במשפט לא-תשא פני-דל, ולא תהדר פני גדול: בצדק, תשפוט עמיתך. לא-תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על-דם רעך: אני, ה'. לא-תשנא את אחיך, בלבבך; הוכח תוכיח את-עמיתך, ולא-תשא עליו חטא. לא תקם, ולא-תטר את-בני עמך, ואהבת לרעך כמוך: אני ה'", מצריך תשומת לב מיוחדת ואינו יכול התקיים כלאחר יד.
אנו נמצאים ימים ספורים לפני חג הפורים, חג שבתהליך התהוותו, על פי הסיפור המקראי, נפגעו רבים על לא עוול בכפם. כדי שלא נימצא במצב של היסח הדעת ושל חוסר תשומת לב, כדי שלא נהיה חוטאים בשגגה, חשוב להפנות את תשומת לבנו בעיקר לאחרונה מתוך ארבע הלכות פורים המרכזיות:
משתה
מקרא מגילה
משלוח מנות
מתנות לאביונים
זוהי השעה בה נוכל כולנו להיות קשובים לאחרים הסובבים אותנו. שעה בה נוכל, לחיות באור ולתקן, ולו במעט, עולם במלכות שדי.