"חזקה מן השמש" ענתה הבת הראשונה.
"גדולה מאהבתי לסוכר" ענתה הבת השנייה.
"אני אוהבת אותך כמו מלח" ענתה הבת השלישית.
המלך כעס וציווה לגרש את הבת הצעירה מן הארמון.
הבת יצאה לשוטט בדרכים, פגשה בדרכה צעיר חסר כל והצטרפה אליו. יחד הקימו בקתה קטנה ביער, בו היה הבחור יוצא לצוד. גם המלך יצא לצוד באותו יער והבחור התחבב עליו. הנסיכה הציעה לו שיזמין את המלך לארוחה בביתם. היא הכינה את התבשילים שהמלך אהב, אך החסירה מהם את המלח. המלך הסב לשולחן, והמאכלים האהובים עליו הוגשו לפניו. אבל כשטעם מהם – העווה המלך את פניו. התבשיל היה תפל, וכך גם השני והשלישי. הנסיכה הציגה עצמה בפני המלך שהבין כי טעה כאשר לא הבין שמכל בנותיו דווקא האהבה עליה הצהירה הבת הצעירה היתה הכנה והעמוקה ביותר.
מה לסיפור על מלך, מלח ובת מלך ולפרשת "ויקרא"?
במרכזו של פרק ב' של פרשתנו, המתאר את כללי הקרבת קרבן המנחה, נמצא דרישה נחרצת: "וכל קורבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך על כל קורבנך תקריב מלח" (ויקרא ב' י"ג).
החזרה על מלח כפזמון חוזר בפסוק אינה משאירה מקום לספק שהמלח הוא אכן מרכיב חשוב, שבלעדיו אי אפשר להקריב את קרבן המנחה, ובעצם כל קרבן שהוא.
מה משמעות המלח לעניין הקרבן? יותר מכך, מה משמעות הביטוי הלא שגרתי "מלח ברית"?
מהופעתו של הביטוי 'ברית מלח' בספר במדבר (במדבר י"ח י"ט) לומד הרמב"ן ש'ברית מלח' "ברית עולם היא"; פירוש זה נובע בראש ובראשונה מהיות המלח יסוד משמר ראשון במעלה למוצרי מזון טריים בכלל, ולבשר בפרט. בפירושו לפסוק מויקרא ממשיך הרמב"ן ומתייחס בהרחבה לתכונותיו המנוגדות של המלח. בעקבות רבי בחיי טוען הרמב"ם שהמלח הוא צירוף של שני יסודות מנוגדים: יסוד מקיים ויסוד מכלה, מים ואש:
"אני סובר שענין המלח מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו ולא תזריע ולא תצמיח, והנה הברית כלולה מכל המידות והמים והאש באים בה…
ממלכת השם, כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית."
המלח מסמל את הברית כי בברית מתקיימים בכפיפה אחת יסודות מנוגדים, שאם להסתמך על רבינו בחיי, הרי הם הדין והחסד.
על מנת להעמיק ולהבין את הצירוף החידתי של מלח וברית נתבונן גם בצירוף אחר של מלח בביטוי מוכר השגור על לשוננו: "מלח הארץ", שמקורו במתי (ומופיע גם במרקוס ולוקס) בברית החדשה:
"אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים…
אשרי העניים כי-הם ירשו-ארץ…
אשרי בעלי הרחמים כי הם ירחמו…
כי כן רדפו את-הנביאים אשר היו לפניכם.
אתם מלח הארץ
ואם המלח יפוג טעמו במה-ימלח?
תפל לא יצלח לכל
כי אם יזורה החוצה והיה למרמס רגל" (מתי ה 5 – 13)
התיאור הזה "יזורה החוצה והיה למרמס רגל" לא מתיישב עם השימוש הרווח שלנו ב"מלח הארץ". מתי מדבר כאן על העניים, על הנרדפים, על אלה שנותנים את עצמם ל"מרמס לרגלי הבריות".
ואנחנו חוזרים לתמיהה הראשונה: איך נקשר עניין המלח לברית?
המלח, כאמור, הוא יסוד משמר בהקשר של קורבנות ובשר. מלח גם מוסיף טעם, בלעדיו האוכל תפל ואינו ראוי למאכל, בלשונו של אבן עזרא: "שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון". מלח, מאידך, גם סופח מים בכמות גדולה יחסית, כך שאפשר להשתמש בו כדי לשמור מפני לחות.
מעבר לכך למלח תכונה מיוחדת: להמיס עצמו במה שהוא בא איתו במגע, להתרכב בקלות עם חומרים אחרים. לתת את עצמו, את טעמו, למרות שהוא נמס לתוך הדבר שאיתו בא במגע. דבר נוסף מיוחד למלח, שלמדתי ממורי הרב שלמה פוקס, כאשר ניתן המלח בתבשיל, או בארץ, אין עוד אפשרות להפריד ביניהם. כך אפשר לראות בצירוף "מלח הארץ" ביטוי לשורשיות, ומכאן אפשר להציב את הצירוף "ברית מלח" כביטוי לחיבור בלתי הפיך, שאי אפשר לחזור ולהפרידו למרכיביו המקוריים. עוד אפשר לומר על המלח שבמידה הנכונה ובשימוש הנכון הוא חומר מחטא ומרפא. תוספת של מלח מונעת מן הבשר החי לתסוס ולהירקב וגם מעלה ארוכה לפצעים ומונעת סכנת זיהום.
בניגוד למלח, חל איסור גורף על תוספת של שאור ודבש לקורבנות (ויקרא ב' י"א). המלח מעכב תסיסה ומשמר בעוד השאור והדבש הם גורמים מתסיסים, מתפיחים, העלולים לגרום לריקבון.
מה מוסיפה, אם כן, הדרישה למלח לעניין הקורבנות?
הייתי אומרת שהמלח אינו חלק מתוכן הקורבן, אלא מוסיף את מימד ה"איך" לפעולת הבאת הקורבן.
הבאת הקורבן, בפרט קורבן המנחה, שהוא קורבן וולונטרי, דורשת זהירות מופלגת. מי שמביא את הקורבן עלול לטעות ולחשוב שהוא מביא משלו, שהוא בטובו מחלק משלו עם אלוהים, עם הכהן. בעצם הבאת הקורבן עצמה ישנה סכנה, ישנו פוטנציאל להתחטאות, להתחסדות, ליומרה. המודעות לסכנה זו עומדת במוקד התנגדותם של הנביאים לקורבנות, התנגדות אותה נמצא גם בהפטרה לפרשת "ויקרא", בה מתריע ישעיהו על הבאת קורבן שאין בה דעת, מודעות, ואין בה לב: "ולא ישיב אל ליבו ולא דעת ולא תבונה" (ישעיה מ"ד י"ט).
כאשר אדם מציב את עצמו במרכז המחווה של הבאת הקורבן, קצרה הדרך לעבודה זרה: "חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד" (שם).
המלח הוא הגורם המחטא, הנלחם בסכנת ההתחטאות וההתחסדות. המלח הוא תזכורת מטפורית לכך שהמנחה היא קודם כל פעולה של הכרת תודה על מה שניתן לנו, הכרת תודה על הטוב שמקורו אלוהי.
את הדרישה להמליח את הקורבן אפשר לפרש כדרישה ל"לב, דעת ותבונה" בפעולה של
נתינת הקורבן.
הלב בנתינה הנדיבה, דומה למלח המעניק את עצמו, את טעמו, בנדיבות, ללא חשבון, תוך ויתור על עצמו, אך ללא ויתור על איכותו. הדעת מתבטאת בצורך לדיוק מירבי במידה, כאשר כמות פחותה מידי ממנו גובלת בתפלות ורבה מידי – במרירות. המלח, אם כן, הוא ביטוי גבישי, מדויק, למחווה הדרושה בהבאת קורבן המנחה והקורבנות בכלל: הכרת תודה, פתחון לב ופשטות.
פשטות עומדת גם ביסוד הצירוף "לחם ומלח" בברכה על הלחם, במנהג לקבל פניו של אורח ב"לחם ומלח" וכן בנוכחות המלח על השולחן בכל ארוחה, כתזכורת ליחסינו אל שולחן האוכל כאל מזבח (דבר הנלמד על דרך השלילה מפרקי אבות: "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים", משנה אבות ג' ג').
המלח הוא ביטוי לרעיון של ברית, במובן של שותפות והדדיות שיוצרת תרכובת חדשה שהיא מעבר למרכיביה, תרכובת שקשה לחזור ולהפריד אותה למרכיביה, תרכובת שדם ועפר, מים ואש, חיוניות וסכנת כליון משמשים בה בערבוביה.
אם לחזור לסיפור האהבה המלוחה שבו פתחתנו, בו אומרת הבת הצעירה לאביה שהיא אוהבת אותו "כמו מלח",הרי אין היא אומרת משהו על גודל אהבתה, אלא על האופן בו היא אוהבת אותו: אהבה שיש בה רצון ונכונות אמיתית למחוייבות שעומדת במבחן הזמן.
במציאות בה משמשות התפילה והקריאה בתורה תחליף או זכר להבאת הקורבן, כדאי לזכור שגם מוצא שפתינו דורש אותה מידה של התכוונות, דיוק וזהירות, אם מצד מי שמגיש את קורבנו, את מנחתו, ואם מן הצד הכוהני, המכהן. בעיני טמונה בפעולה זו אותה סכנה. נדרשת כאן אותה מידה של דיוק. מתבקשת אותה פעולת המלחה.
"העמק דבר" במדבר יח' יט' בפירושו ל"ברית מלח ברית עולם היא" בספר במדבר כותב:
"כמו מלח שהוא בא להמתיק המאכל, אם נשמרים בו שלא יהא יותר מן הצורך. אבל אם משתמשים בו שלא במדה הדרושה הרי זה מקלקל המאכל. כך ברית כהונה: אם משתמשים שלא כראוי הרי זה משחית הנפש."
זריית המלח נועדה למנוע את "השחתת הנפש" של המקריב ושל הכהן גם יחד. הכהן הזורה את המלח על הקורבן מוזמן לזרות באותה מחווה גם את החשיבות העצמית שלו. להעביר את נקודת הכובד של המחווה הזו מן הקורבן אל הבקשה, התחינה, לקירבה. הכהן מוזמן להיות מדוייק ומגובש בפעולתו וגם שקוף, כמו גביש המלח, כמו מי הים המלוחים לתוכם נמס המלח והופך לבלתי נראה. אולי כאן גם היה המקום להזכיר את הים, שכל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא (בחשיבות עצמית), על הדמעה כגורם ממליח, מטהר ומחטא וגם על חג פורים העומד בפתח, כחג ה"ממולח" בלוח השנה היהודי: החג הדורש מאיתנו לנפץ את מעטה הלמדנות, ההתחסדות והרצינות ולגלות את הלבה האדומה, הרותחת, של רגשות ויצרים המבעבעים בעומקם.
העמידה בתפילה, כמו העמידה מול המזבח, דורשת מאיתנו להתקרב למקום שבתוכו או למענו אנו מוכנים, כמו מלח, להתערבב, להיסתר, להינמס, להיזרות.