כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא-יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם-תָּשׁוּבוּ אֵלָיו:
דברי אלה נכתבים באחד משלבי החרפת ההגבלות על הציבור, בשל התפרצות מגיפת הקורונה בארצנו. מערכת החינוך נסגרה, קניונים, בתי קפה ובילוי גם הם נסגרו בתוקף הוראות השעה האחרונות. ניתן להתקהל בקהל של עשרה אנשים ונשים, הווי אומר מניין, בלבד.
בתקופה כזו נראה ששמחתו של יחיזקיהו (המלך חזקיהו) וכל העם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר (דברי הימים ב, כט 9), משמשת זיק של תקווה לחזרתנו העתידית לשגרה.
פרשני חקר המקרא חלוקים בנוגע למהימנות ההיסטורית של סיפור חגיגת הפסח וחג המצות בירושלים בימיו של יחיזקיהו המלך, שכן לא ניתן למצוא מקבילה לסיפור החגיגה הזה בספר מלכים. מצד שני, לשונו וסגנונו של הסיפור אופייניים לאלה של מחבר דברי הימים.
מבחינה נרטיבית-תרבותית עומד לפנינו סיפור, שכנראה חובר במרחב מדומיין, ושמבחינה אידיאולוגית ממשיך את הקו המבקש לחזק את שלטונם של מלכי בית דוד ולהביא לחידוש מלכותם כבימי דוד ושלמה. בימים אלה, בהם ממשלת מעבר, נטולת סמכויות שלטוניות, קובעת עבור אזרחי המדינה את דרכי התנהלותם, קשה שלא למצוא דמיון לנרטיב הקדום.
אולם, דווקא מתוך ההקבלות הללו ומתוך חשיפת הפערים הטקסטואליים שמאפשרים לנו לקרוא קריאה ביקורתית את פסוקי ההפטרה, כמו גם את מציאות חיינו, אני מבקשת לחרוג לרגע מהמציאות האקטואלית, ואולי גם זו הטקסטואלית, ולקרוא חלק מהפסוקים, כפסוקי נחמה.
יחיזקיהו מציע לחגוג פסח בחודש השני, פסח כזה ידוע מן התורה: "…דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַ-ה': …בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט 6-13). זהו פסח המיועד לאנשים שהיו טמאים בחודש הראשון (הוא חודש ניסן), או לאלה שהיו 'בדרך רחוקה'.
יחיזקיהו מונה סיבות נוספות לקיום פסח שני, כמו חוסר היכולת של העם להאסף בירושלים, או במילות ימינו אנו, להתקהל או להתכנס. יש בה, בהבטחת חגיגת הפסח המאוחרת, ניצוץ של נחמה, שכן על אף העובדה שהעולם כמו נגרע ממסלולו, שגרה הפכה לשגרת חירום ונאסר עלינו להתקהל, היכולת התרבותית לשנות את מועדי השנה, היא יכולת אנושית המאפשרת יציקת משמעות בזמן לינארי נטול משמעות.
היכולת התבונית הזו היא מבורכת, אולם אזהרה בצידה: " וְאַל-תִּהְיוּ כַּאֲבֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם… עַתָּה אַל-תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם" (דברי הימים ב, ל 7-8). הזכות שניתנה לנו לחגוג פסח שני, בין אם היא זכות מדאורייתא, על טומאה ודרך רחוקה, ובין אם היא זכות בגלל העת הנוכחית, טומנת בחובה גם אחריות לשינוי ההתנהגות המוסרית והחברתית שלנו. יש האומרים, שבשעה זו מכיר האדם בגבולותיו ובמגבלותיו אל מול איום טבעי בלתי נראה, שתוצאותיו הרסניות לאדם הפרטי, לחברה ולכלכלה. נראה, שפסוקי ההפטרה קוראים לנו להמשיך ולהכיר במגבלותינו, לשפר דרכינו, כדי שנוכל במהרה לשוב ולהתקהל, לקיים את פולחן ה', כמו גם את קשרי המשפחה, החברות, העבודה.
לכאורה, אנחנו יכולים לקיים חיים 'מרחוק', לעבוד, ללמוד, להתכנס. אולם, אלמלא הקרבה, הישיבה יחד, נתינת היד המשותפת, לא יתכנו חיים תרבותיים ותבוניים.
ביקורת התרבות של פוקו מדברת על מרחב הטרוטופי, כמרחב אחר או מקום המובדל מן המרחב הרגיל ומערער על עצם קיומו. במובן מסוים האפשרות לחגוג פסח שני מאפשרת לנו חלון הצצה לאופן שחגגנו עד כה את חג הפסח, ובאופן רחב יותר, מאפשרת לנו לערער על האופן שבו אנחנו חיים את חיינו על פני האדמה. ממש כמו אזהרתו של יחזיקהו בפסוקי ההפטרה, כך גם תפיסתו של פוקו, הקוראת להסתכלות מחודשת על מרחבי חיינו, שחלקם איימו להחריב אותם. העצירה הכפויה הזו, שגרת החירום, יכולה להיות בבחינת משבר והזדמנות ליצירת חיים משותפים המתחשבים באדם ובסביבתו.
ומי ייתן, שיתקיים בנו הפסוק האחרון מההפטרה: "כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא-יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם-תָּשׁוּבוּ אֵלָיו" (דברי הימים ב', ל 9).
ואסיים בתפילת אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (במדבר יב 13)
אל נא, רפא נא לנו, לכולנו,
ותן בנו הכוח לשהות ולהתבודד,
אך לא לבודד אנשים מקרבנו
לשמור ולהישמר
כי עת כנוס היא לנו
ועת לרפוא
שבת שלום