שמירת השבת

פרשת "ויקהל" פותחת במצווה השבת, ומשם ממשיכה הפרשה לתיאור הקמת המשכן שלב אחר שלב, תיאור שימשיך גם בפרשה הבאה, פרשת "פקודי" שתחתום את ספר שמות.

הפרשנים נדרשו לשאלת החיבור בין שני נושאים אלה, השבת והמשכן, וכך כותב למשל רש"י על שמות, ל"ה, ב:

"ששת ימים – הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".

הספרא, מדרש ההלכה על ספר ויקרא, לומד מן הפסוק "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא י"ט ל'), כי השבת קודמת לבניין המקדש, כיוון שהיא מוזכרת בפסוק זה לפני אזכור המקדש.

קיצורו של דבר – הפרשנים לומדים שהשבת חשובה עד כדי כך, שהיא קודמת לבניית המשכן (או המקדש), ועל כן מפסיקים את מלאכת הבנייה לכבודה. כלומר, פרשת "ויקהל" מביאה את מצוות השבת לפני תיאור מלאכת המשכן, דווקא כדי להזכיר לעם שעם כל הכבוד למשכן – השבת היא השבת, ויש לשמור אותה.

לא רק את אנשי ההלכה, אלא גם את היוצרים, העסיק אזכור השבת שבראש פרשת "ויקהל". הפייטן שלמה סולימן אלסנג'ארי, פייטן ארץ-ישראלי בן המאה התשיעית, כתב פיוט היוצר הקבלה בין עם ישראל לבין המלאכים, השרים ומהללים יחדיו את השבת. להלן קטע מן הפיוט: (הקטע ודברי ההסבר מבוססים על ספרה של שולמית אליצור: שירה של פרשה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ה, עמ' 156-152)

יפציחו אלה במרומים

כולם מנעמים

להנעים יום מימים

מקדישים אלה בנעימים

נעימות להצור תמים

סלה בכל עולמים

עדי-עד ממליכים

פאר מלך-מלכים

צלצול שמו מברכים

מלמעלה – "אלה", המלאכים, פוצחים בשירת שבח ליום השבת; ולמטה – "אלה", עם ישראל, מקדישים נעימות לאלוהים ("הצור תמים"); וכך – יחדיו הם ממליכים את ה' ומברכים את שמו.

עולם ההלכה, מטבעו, נדרש לשאלת שמירת השבת – מהן המלאכות האסורות וממה הן נלמדות.

הפייטן מצדו, מדגיש פן אחר של השבת – השמחה, הרוחניות, החיבור בין שמים וארץ, היות השבת, כדברי חז"ל, אחד משישים של העולם הבא. בהקשר זה כדאי לשים לב לחזרות על השורש נ.ע.מ. שבשורות שלעיל, המדגישות את הנעימוּת והנועם שבשבת.

נדמה כין אין נושא רגיש כנושא השבת, במחלוקות שבין קבוצות שונות במדינתנו על אופייה של מדינת ישראל. באופן פרדוכסאלי הפכה השבת מיום של שלום ורוגע, ליום שסביבו עולים מתחים ועימותים בעם. השבת הפכה לסמל לזכותם של הפרט והקהילה לחיות את חייהם על-פי אמונותיהם – בין אם על ידי שמירת שבת כהלכתה ובין אם בבחירה לנהוג בה (תרתי משמע) כביום חול. כל זרם וכל קבוצה מבקשים לנכס להם את השבת, לעיתים מתוך חוסר סובלנות כלפי זרמים וקבוצות אחרים.

שלא מדעת, בעצם העיסוק בשבת, בעצם הויכוח עליה, אנחנו מדגישים את חשיבותה עבור כולנו.

מותר לנו להתווכח על אופייה של השבת. חשוב שיהיה מקום למגוון דרכים לציין את השבת ולמצוא בה משמעות. חשוב שבשירה המחברת אותנו עם המלאכים אל הקדושה יהיו קולות רבים ושכל קול יישמע, מחד.

אני מבקשת לומר בזהירות, שהשבת היא היום החופשי של כולנו, אבל שחופש מוחלט מרעיון השבת, התנערות והתעלמות ממנה – מביאים כלייה על הרעיון כולו. חופש מוחלט מן המסגרת שהועברה אלינו מדור לדור, מותיר אותנו ללא מסגרת, ללא ייחוד, ללא זהות – מאידך גיסא.

מצוות השבת שבראש פרשת "ויקהל" איננה המלצה סתם: "…וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון ל-ה', כל העושה בו מלאכה יומת" (שמות ל"ה ב'). דינם של העוברים על מצוות השבת הוא דין מוות.

אני מבקשת להציע, כי התעלמות מן השבת – מייחודה, מקדושתה, מן הרעיונות שהיא מייצגת – התעלמות כזו כמוה כמוות. עם השוכח את ייחודו, את זהותו, את מועדיו וסמליו – יאבד ויתפורר.

אני מבקשת להציע כי נזכור את סמיכות השבת למלאכת המשכן, מלאכה משותפת של העם כולו, ונשים דגש בשבת על היחד, הקהילה, המשפחה.

אני מבקשת להציע כי ננסה להדגיש דווקא את הנועם שבשבת, כפי שעושה הפיוט, ולא את חילוקי הדעות שעולים סביב העיסוק בה.

אני מבקשת לחגוג את השבת בשירת הנשמה, ולחוש לרגע קט את קרבתם של המלאכים.

ויותר מכל אני מבקשת לומר שהשבת, כמו המשכן, היא מלאכת מחשבת משותפת לנו ולסובבים אותנו, יצירה המקשרת בינינו לבין העולמות של מעלה. מלאכת מחשבת שכל יופייה וייחודה בתרומה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו לכינון המשמעות הפרטית והמשותפת שלה.

שבת שלום.