השבוע אנו קוראים שתי פרשות, ויקהל ופקודי, שחותמות את ספר שמות. פרשת ויקהל פותחת במלים "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…" וממשיכה בתיאור הירתמותו של העם לבניית המשכן, תוך שימוש חוזר במילה "כל". הפרשה מתארת פעילות משותפת, מלאת התלהבות וחדוות יצירה שכל היחידים בעם נרתמים אליה. מעניין הוא האזכור החוזר של חלקן של הנשים בתרומת התכשיטים וחומרי הגלם ובתהליך היצירה – "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים… כל איש ואישה אשר נדב לבם..".
היצירה המשותפת, תוך ניצול משאבי האנוש, הכישרון והחכמה, מעין "פרויקט לאומי", היא אבן דרך בבנייתו של העם, בשלב שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ.
פרשת פקודי חותמת את ספר שמות ובה מסתיימת מלאכת בניית המשכן. התורה מקדישה חמש פרשות לתיאור המשכן ובנייתו, 450 פסוקים, מספר רב במונחים של התורה. מדובר באוהל ובמספר כלים, ובכל זאת הוקדש להם מקום כה נרחב ותיאורם חוזר חמש פעמים ברצף, בשינויי סגנון קלים בלבד. לבריאת העולם הקדישה התורה 34 פסוקים בלבד, כולל הפסוקים המדברים על השבת הראשונה.
פרשת בראשית מספרת על בריאת העולם בשישה ימים, בהם נבראו הדברים המוחשיים. ביום השביעי ברא אלוהים את השבת, אותה יצירה שהוסיפה לבריאה כולה, גם לאדם, נשמה יתירה. השבת הייתה התוספת הרוחנית שהוסיף אלוהים לבריאה המוחשית.
בספר שמות, כאשר עולה משה בפעם הראשונה להר סיני כתוב: "ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שמות כ"ד, ט"ו-ט"ז). ביום השביעי מצווה עליו אלוהים: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח'). הפעם, צריך האדם להשלים את הבריאה על ידי בניית משכן. הוא נעשה שותף לבורא ועליו מוטלות החובה והאחריות לעשות את הדברים כמו שאלוהים ציווה והראה למשה. המשכן הוא אמנם דבר מוחשי, אך הוא מסמל את הרוחניות, מקום משכנו של אלוהים, "וכבוד ה' מלא את המשכן".
מבחינה לשונית יש קשר חזק מאוד בין תיאור סוף הבריאה לבין תיאור סיום בניית המשכן. כולנו מכירים את נוסח הקידוש של ערב שבת: "ויכולו השמים וכל צבאם ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות". בפרשה שלנו כתוב (במקומות שונים, לא ברצף): "ותֵכֶל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו… ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צווה ה' כן עשו ויברך אותם משה… ויכל משה את המלאכה".
השבת והמשכן קשורים זה בזה. הבריאה והמשכן קשורים זה בזה. מהשוואת המקום שתופס תיאור בניית המשכן לעומת מספר הפסוקים המוקדשים לבריאת העולם אפשר להבין שהמשכן שקול כנגד עולם ומלואו, וחשיבותו גדולה אף יותר מזו של היקום כולו.
בסיפור הבריאה מרבים להשתמש בפועל "ברא", פועל שאינו מופיע כלל בבניית המשכן, שם הפועל "עשה" חוזר 100 פעמים. הרי בניית המשכן אינה בגדר בריאה, יצירה יש מאין, אלא היא עשייה של בעלי מלאכה, עשייה של כל העם. כל העם שותפים אם בהבאת חומרי הגלם ואם בעשייה ממש.
בסוף הפרשה שלנו, מגיעה ההקמה בפועל. "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. ויפרוש את האוהל על המשכן וישם את מכסה האוהל עליו מלמעלה כאשר צווה ה' את משה. ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה. ויבֵא את הארון אל המשכן" וגו'. מבחינתי זהו השיא בבניית המשכן. בני ישראל, יחד עם משה, עמלו, ארגו, ותפרו במשך חודשים רבים, ועכשיו הגיעה שעת הרכבת המשכן והבאת הכלים אליו. הם לא חיכו למנוף שיביא את המבנה ויניח אותו במקומו, שיבואו הפועלים ויעשו את הגימור, את התפירה ואת החיבורים. הם לא המתינו למובילים שיעבירו את התכולה למקום החדש – לא ולא: הם עשו כל זאת בעצמם עבור עצמם.
זהו צריך להיות הדגם שלנו לפעילות התנועה והקהילות שבתוכה. כשם שבני ישראל עבדו יחד על בניית המשכן, כך אנו צריכים לבנות יחד מר"ם חזקה. זו צריכה להיות עשייה משותפת של כולנו, ללא יוצאים מן הכלל, כל אחד לפי יכולתו וכל אחת לפי אפשרותה. רק אז נוכל לומר כולנו יחד: "חזק חזק ונתחזק".