את פרשת השבוע אני מבקשת להקדיש לצל, לצילו של האל- בצלאל בן חורי.
פרשת השבוע עוסקת בבניית המשכן, דבר שמשמעותו אינה ברורה כלל וכלל: בית לאלוהים?
מדוע וכיצד יצמצם עצמו, מלוא כל הארץ כבודו, לנקודה אחת לשכון בה, ודרך אחת לעבוד אותו? כיצד מייצגים כלים מסוימים מאוד את קדושתו: כפתור ופרח, וכפורת וכרובים?
שואל על כך ר יהודה בר ר' סימון :
"יושב בסתר, הוא עליון על כל בריותיו, מהו בצל שדי? בצלאל, בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן.
אלא בצל שדי, בצל שעשה בצלאל לכך נאמר בצל שדי יתלונן, אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא כ' קרש בצפון וכ' בדרום וח' במערב ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה. (שמות רבה, פרשה ל"ד).
המדרש שם לב למילה צל הטמונה בשמו של בצלאל והוא מקשר אותו לצל שדי. מהו צל שדי?
על פי הפרשנות המדרשית המקובלת, שדי היא האיכות האלוהית שיודעת להגיד "די", לתחם, לשים גבולות. הפרשנות הזאת נסמכת על הפסוק 'בצל שדי יתלונן'. דהיינו: לן בצלו של התחום המוגדר. אך עלינו לזכור, כי חרף העובדה שהמקדש תוחם ומגדיר בית לאל, הוא עדיין רק צל שמבטא את קדושתו של האל. במובן מסוים כל יצירה היא רק צל, הטל דו ממדי, או תלת ממדי של עולם החוויה האין סופי של היוצר. כשאני מסתובבת במוזיאון ישראל פעמים רבות אני חשה את הצללים קוראים אלי מן הקירות, כל צל חושף מעט, מעיד על עולם מלא אך נשאר רק צל.
שמו של בצלאל מבטא היטב את המתח הגלום בעולמו של היוצר המחפש לבטא את הנסתר, לתפוס את הנעלם, אך זה תמיד חומק מבין אצבעותיו ונשאר רק הצל.
מילים ושמות הם גם צללים
כשאני אומרת למישהו: "אני אוהבת אותך", המילה היא צל לתחושה הפנימית המפעמת. השפה מעצם מהותה היא כלי ביטוי שנובע מיכולתה לצמצם, להגדיר, לצקת במילים תחושות ורעיונות הבאים מן האין סוף, שאין בו תיחום והגדרה, אל העולם המוגדר והמתוחם.
מדרש נוסף משמות רבה מדבר על המתח הזה שגלום בשפה :
" טוב היה שמו של בצלאל משמן הטוב, שנאמר (שמות ל"ה) 'קרא ה' בשם בצלאל'. . .
'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא' , וכתוב אחד אומר (תהלים קמ"ז) 'לכלם שמות יקרא' , כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד, וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל ,גבריאל וכד', לכך נאמר לכלם שמות יקרא. אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות רבה, פרשה מ"ח )
בדקות ההבחנה שלו, מביא המדרש שני פסוקים דומים. ועם זאת הוא מבחין, שבאחד נאמר 'לכולם בשם יקרא' ואילו בשני: 'לכולם שמות יקרא', מדוע מופיעה המילה שם פעם בריבוי ופעם ביחיד?
תשובתו של המדרש היא שיש שתי זוויות מבט: האחת היא זווית מבט מהעולם של האחדות , ממנה הכל נראה כאחד, ונקרא בשם אחד. ואילו זווית המבט השניה היא זאת המתבוננת מעולם של הריבוי. היא רואה שלכל ישות בעולם יש שם פרטי מיוחד משלה, ולכן ישנם שמות רבים, גבריאל, מיכאל וכדומה.
כעת אפשר להבין את הפסוק "קרא ה' בשם בצלאל " קצת אחרת. המלה "בשם" הנה מלת קוד לראייה מנקודת מבט אחדותית , אך נוספת לה גם זהות פרטית, שמו של בצלאל. בצלאל מאחד את שתי זוויות המבט, האחדותית והפרטית, כראוי לאיש שהולך ליצור גשר בין העליונים לתחתונים.
דיברנו כבר על הפן החסר שבצל, על הפן שאינו יכול להכיל את הכל, לתפוס את המכלול, הפן המצמצם. אך בקוראנו את הפסוקים על בצלאל אפשרלחוש גם בתחושה של התמלאות: "וימלא אותו רוח אלוהים בחוכמה ובתבונה ובדעת כל מלאכה…" ( שמות ל"ה: 31). בצלאל מתואר כאדם ברוך כשרונות. במסכת ברכות אף אמרו: " אמר רב יהודה אמר רב יודע בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" ( ברכות נ"ה ע"א). בצלאל הוא היוצר האולטימטיבי, שמכיר את עולם הבריאה ושותף ליצירה שבו, האדם שראוי ליצור את משכנו של האל.
אדם כזה נמצא כל הזמן בצלו של האל, משום שהוא מודע לנוכחותו באופן תמידי, הוא מלא ברוחו.
יצירתו אינה באה מתוך תחושת אגו עצמית אלא מתוך תחושת השתתפות בהוויה האלוהית.
האומנות שבו באה משורש האמונה שבו ולכן אומנותו היא מעשה דתי.
לסיום הנה מדרש משיר השירים רבה, המדבר על המעברים בין אורות וצללים:
"אני חבצלת השרון, אמרה כנסת ישראל .
אני היא וחביבה אני, אני שחיבבני הקב"ה משבעים אומות.
חבצלת השרון, שעשיתי לו צל על ידי בצלאל, השרון שאמרתי לפניו שירה על ידי משה.
אני היא שהייתי חבויה בצלן של מצרים, ולשעה קלה כנסני הקב"ה לרעמסס,
והרטבתי מעשים טובים כשושנה, ואמרתי לפניו את השירה.
ד"א אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ולבי, ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
ד"א אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכויות,
למחר כשיגאלני הקב"ה מצלן של מלכיות אני מרטבת כשושנה, ואומרת לו שיר חדש, שנאמר (תהלים צ"ח,) "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו." (שיר השירים רבה, פרשה ב').
אנו חווים בחיים הרבה גלים של אורות וצללים. לא פעם עובר מעלינו ענן מצל, מחשיך ומשכיח את היכולת לראות את האור שמחכה מן העבר האחר. בימים אלה אנו חווים את הצל פעמים רבות, את צל אי הוודאות שמרחף מעלינו, את צללי הפחד.
כנסת ישראל, כפי שמתואר במדרש, יודעת להתמודד גם עם הצל, היא שהייתה בצילו של מצרים ובצל המלכויות, יודעת כי הצל הוא מקום הכרחי, שהוא חלק מתודעת הזרימה של החיים, שהחוויה האלוהית אינה רק אור ושמחה אלא גם עלטה וצל.
הידיעה שאתה בצל האל יש בה לעיתים קשות משום הקלה רבה. בצל אנו נדרשים להתמלא באמונה וישנו סיכוי להתמלא ברוחו של האל, כדי לפרוץ גם אל האור ולומר שירה.