פרשת ויקהל, היא הזדמנות לעסוק בסוגיית המרחב הציבורי מזווית חשובה – מהי השבת עבורנו.
בשני מקומות נסמכת מצוות השבת למלאכת המשכן: בפרשת "כי תישא" (שמות, ל"א), אותה קראנו בשבוע שעבר, ובפרשתנו, פרשת "ויקהל" (שמות, ל"ה).
פרשת "ויקהל" פותחת במצווה השבת, ומשם ממשיכה הפרשה לתיאור הקמת המשכן שלב אחר שלב, תיאור שנמשך לתוך פרשת "פקודי", ויחד הן יחתמו את ספר שמות.
הפרשנים נדרשו לשאלת החיבור בין שני נושאים אלה, השבת והמשכן, וכך כותב למשל רש"י על שמות, ל"ה, 2: "ששת ימים – הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". הספרא, מדרש ההלכה על ספר ויקרא לומד מן הפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא, י"ט, 30), כי השבת קודמת לבניין המקדש, כיוון שהיא מוזכרת בפסוק זה לפני אזכור המקדש.
קיצורו של דבר – הפרשנים לומדים שהשבת חשובה עד כדי כך, שהיא קודמת לבניית המשכן (או המקדש), ועל כן מפסיקים את מלאכת הבנייה לכבודה. כלומר, פרשת "ויקהל" מקדימה את מצוות השבת לתיאור מלאכת המשכן, דווקא כדי להזכיר לעם שעם כל הכבוד למשכן – השבת היא השבת, ויש לשמור אותה.
לא רק את אנשי ההלכה, אלא גם את הפייטנים, העסיק אזכור השבת שבראש פרשת "ויקהל". הפייטן שלמה סולימן אלסנג'ארי, פייטן ארץ-ישראלי בן המאה התשיעית, כתב פיוט היוצר הקבלה בין עם ישראל לבין המלאכים, השרים ומהללים יחדיו את השבת. להלן קטע מן הפיוט:
(הקטע ודברי ההסבר מבוססים על ספרה של שולמית אליצור: שירה של פרשה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ה, עמ' 156-152.)
יפציחו אלה במרומים / כולם מנעמים / להנעים יום מימים. / מקדישים אלה בנעימים
נעימות להצור תמים / סלה בכל עולמים.
"אלה" מלמעלה הם המלאכים הפוצחים בשירת שבח ליום השבת; "אלה" מטה הם עַם ישראל, מקדישים נעימות לאלוהים ("הצור תמים"); וכך יחדיו הם ממליכים את ה' ומברכים את שמו.
עולם ההלכה, מטבעו, נדרש לשאלת שמירת השבת – מהן המלאכות האסורות וממה הן נלמדות.
הפייטן מצדו, מדגיש פן אחר של השבת – השמחה, הרוחניות, החיבור בין שמים וארץ, היות השבת, כדברי חז"ל, אחד משישים של העולם הבא. הפייטן מדגיש את השורש נ.ע.מ., את הנעימוּת והנועם שבשבת.
נדמה כין אין נושא רגיש כנושא השבת, במחלוקות שבין קבוצות שונות במדינתנו על אופייה של מדינת ישראל. באופן פרדוכסאלי הפכה השבת מיום של שלום ורוגע, ליום שסביבו עולים מתחים ועימותים בעם. השבת הפכה לסמל לחופש הפרט והקהילה לחיות את חייהם לפי אמונותיהם – בין אם על ידי שמירת שבת כהלכתה ובין אם על ידי הזכות לבחור לחיות בה כבכל יום חול. כל זרם וכל קבוצה מבקשים לנכס להם את השבת. בכך, אולי, מדגישים כולנו יחד את חשיבותה עבור כולנו. רק לאחרונה עלתה סוגיית השבת בהקשר של החזרת החטופים והחטופות – האם שמירת השבת קודמת להחזרתם בשבת, האם מותר לחלל שבת כדי להגיע לפגוש אותם וכו'.
מותר לנו להתווכח על אופייה של השבת. חשוב שיהיה מקום למגוון דרכים לציין את השבת ולמצוא בה משמעות. חשוב שבשירה המחברת אותנו עם המלאכים אל הקדושה יהיו קולות רבים ושכל קול יישמע.
מאידך גיסא אני מבקשת לומר בזהירות, שהשבת היא היום החופשי של כולנו, אבל שחופש מוחלט מרעיון השבת, התנערות והתעלמות ממנה, מביאים כליה על הרעיון כולו. חופש מוחלט מן המסגרת שהועברה אלינו מדור לדור, מותיר אותנו ללא מסגרת, ללא ייחוד, ללא זהות.
מצוות השבת שבראש פרשת "ויקהל" איננה המלצה סתם: "וביום השביעי יהי לכם קודש, שבת שבתון ל-ה', כל העושה בו מלאכה יומת". דינם של העוברים על מצוות השבת הוא דין מוות רוחני.
לדעתי התעלמות מן השבת: מייחודה, מקדושתה, מן הרעיונות שהיא מייצגת – התעלמות כזו כמוה כמוות. אני מבקשת לומר, כי עם השוכח את ייחודו, את זהותו, את מועדיו וסמליו – יאבד ויתפורר.
אני מציעה כי חשוב שנזכור את סמיכות השבת למלאכת המשכן, מלאכה משותפת של העם כולו, ונשים דגש בשבת על היחד, הקהילה, המשפחה.
עלינו להדגיש דווקא את הנועם שבשבת, ולא את חילוקי הדעות שעולים סביב העיסוק בה. שנוכל לחגוג את השבת בשירת הנשמה ולחוש לרגע קט את קרבתם של המלאכים.
ויותר מכל אומר שהשבת, כמו המשכן, היא מלאכת מחשבת משותפת בינינו לבין הסובבים אותנו ובינינו לבין העולמות של מעלה. מלאכת מחשבת שכל יופייה וייחודה בתרומה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו לכינון המשמעות הפרטית והמשותפת שלה.
שבת שלום!