העם מקבל את שני הבסיסים החשובים ביותר לחייו: את פרטי בניית המשכן ואת השבת. פרטי בניית המשכן הם רבים. כל כך רבים עד שהם מייגעים אשה כמוני שאיננה אוהבת להתעסק בפרטים הקטנים. אבל נדמה לי שיש כאן אמירה מאד חשובה: "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים". הרי כל חיינו מורכבים מפרטים יומיומיים כמו רשימות מכולת, טיפול במכונית, תרופות ומרשמים, ספרי לימוד ובתי ספר, סדר יום, מחלות , כמות אדירה של נוירונים במוח.
גם כשחלילה יש מחלה קשה במשפחה וכולם מגויסים לעזור להחלמת החולה, הדרך לטיפול במחלה היא בפרטים הקטנים, המעשיים: בפרטים הרפואיים, בפרטי התרופות, בתפילות וברשימות התורנות על יד מיטת החולה. הפרטים הקטנים של החיים הם המציאות, הם הגורמים לנו לנוע קדימה, אנחנו חייבים בעשייתם. חבר ילדותי הטוב, יונתן, שכמו שאר בני משפחתו עסוק בלהציל את אחותו ממחלת הסרטן הארורה. כשאמרתי לו השבוע שהכל יחסי הוא הגיב ואמר שאי אפשר לעצור את החיים. מישהו חייב לקחת את המכוניות למוסך.
הפרטים הם רבים ולעתים גם מאד מעצבנים ומטרידים. אם לא נאמין שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים עד אנה נגיע? ולאן נלך?
פרשות ויקהל – פקודי מלמדות אותנו שהגישה האנושית לפרטים היא החשובה. הפרשות מלמדות שהעשייה האנושית ראוי לה שתיעשה בחכמה, בנדיבות לב. שכל מלאכה חשובה ותורמת. הפרשות מלמדות אותנו את חשיבות האמנות והאומנות שעניינן הוא בפרטים. את בצלאל בן אורי ממלא אלוהים ברוחו. כלומר אלו האמונים על הפרטים יש להם חשיבות מכרעת בחיים האנושיים.
שמונה עשרה פעמים, בסוף כל פסקה המתארת את עבודת האמנים, חוזר הצירוף "כאשר צווה ה' את משה". ספורנו, פרשן התורה ופילוסוף משלהי ימי הביניים, מפרש "שהכוונה בכל עשייה שעשו האומנין הייתה כוונתם לעשות רצון האל יתברך שציווה זה למשה".
במקביל, יש קודש נוסף והוא השבת , שבת שבתון. בשבת אין התעסקות בפרטים. יש התיחסות מפורשת לקדושתה של המנוחה והפסקת העיסוק בפרטים הקטנים של החיים והמציאות היומיומית. זהו קודש מסוג אחר. זהו קודש, הקדש, שבני האדם צריכים לייצר אותו מהמקום המכליל ביותר. קודש שיתאים לכולם, לכל בני האדם והבהמות, מתוקף הקדושה האלוהית הניתנת ליום זה, יום שכל יצור אנושי צריך לפנות בו זמן לקדושה מסוג אחר. לכן, במכוון, אין תיאור מדויק כיצד צריכה השבת להיראות. אין פירוט לגבי מה עושים בשבת. נהפוך הוא – יש כמה שפחות פירוט. או כמו שאמר חברי יונתן, אותו הזכרתי קודם – יש פשטות בשבת. אנשים לא אמורים להמציא את עצמם מחדש ביום הזה. לא אמורים להתעסק בפרטים, לתכנן ולבצע תוכניות גרנדיוזיות. להיפך, השגרה הפשוטה שהשבת אמורה לספק לנו, סוג של צמצום, הוא הקודש שבשבת. נדמה לי שלתורה יש אמירה מכוונת בכך שהיא משאירה מקום רב לבני אדם למלא את התוכן. כאן אני נעזרת ברב אברהם יהושע השל ובספרו השבת:
"היום השביעי הוא ארמון בזמן אותו אנו בונים. הוא עשוי נשמה, שמחה ואיפוק. המשמעת, באווירת הארמון, מזכירה את הקרבה לנצח. אכן, יפעת היום באה לידי ביטוי דווקא במונחי המניעה והשלילה, כפי שאת המסתורין של אלוהים הולם לבטא בדרך שלילת התארים. לפיה אין ביכולתו של האדם לומר מה הוא אלוהים, אלא רק לומר מה אלוהים איננו… כיצד יעלה בידי האדם לבטא את הכבוד האלוהי נוכח הנצח, אם לא באמצעות הדממה הנוצרת מהגבלת המולת פעולות החולין? הגבלות אלו הן כשירה עבור זה היודע כיצד לשהות בארמון עם המלכה." (השבת, משמעותה לאדם המודרני עמודים 38-39)
ובכן, מה ההתעקשות על הכנסת אלוהים לפרטים הקטנים כשבמקביל אנו מקבלים את השבת עם מעט הוראות הפעלה: אנו מצווים שלא לבצע מלאכה, לא להבעיר אש ולקדש את השבת. מכאן אני למדה על ההבדלה בין קודש לקודש ביהדות (ולא רק בין קודש לחול). יש קודש בחיי היומיום. במציאות, בעבודת המשכן, באומנות. יש קודש בחיי עשייה המיועדים לעבודת השם, למשהו הגדול ממני ומכל אדם אחר. יש קודש בפרטים הקטנים. וגם על כך כותב השל בספרו השבת:
"במשך כל ימות השבוע מוטלת עלינו משימת קידוש החיים על ידי שימוש בדברים שבמרחב. בשבת ניתן לנו להשתתף בקדושה שבלב הזמן". (השבת, משמעותה לאדם המודרני עמוד 134). הפרשות שלנו מלמדות אותנו שמלכתחילה, לא ניתן להפריד את האהבה והכמיהה, הרוח והנפש מהתוכניות. אין שחור – המציאות יומיומית ולבן – הקדושה. יש מציאות, המכילה את כל המרכיבים הללו בו זמנית. זוהי מציאותו של אלוהים בעולם ולכן הוא נמצא בכל מקום ובפרטים הקטנים והגדולים כאחד. עלינו, בני האדם, חובת ההוכחה וההפרדה בין השימוש בדברים שבמרחב לבין ההשתתפות בקדושה שבלב הזמן (המינוח של השל).
הקב"ה דורש מאתנו חיי קדושה תמידיים בכל מעשה ידינו. איך נעשה זאת? במודעות גדולה לעשייתנו, בתחושת שליחות תמידית כלפי עצמנו וכלפי אחרים ומתוך תחושת השליחות לקידוש החיים בכל עת. אסא כשר כותב בספר קטן על משמעות החיים:
"סיפור טוב מזמין אותנו לא לעבור אותו, אלא לחיות בו. לא לחצות אותו מקצה אל קצה, כשם שעוברים בין עצי יער עבות, אלא להתמסר לו, לשוטט בו, כשם שמתרפקים על היער הקסום. בסיפור טוב אנחנו בתוך הסיפור, אנחנו לא רק צופים, אנחנו גם יוצרים." שבת זו היא גם שבת החודש בה אנו מציינים את הגעתו של חודש ניסן הבא עלינו לטובה. במקרא הוא מופיע כחודש הראשון. חז"ל מדגישים את חשיבותו של חודש זה בייחוד בשל היציאה ממצרים. חודש ניסן מופיע גם בפרשת פקודי החותמת את ספר שמות. הוא חודש יציאתנו לחירות. מתקיימים בו המוטיבים החזקים ביותר ביהדות במהלך כל הדורות: החירות, השלום והאהבה, שבזכותם קיימנו מצוות והאמנו ושרדנו כעם. תקווה לנו שלמרות כל המחלוקות בארץ נמשיך להיאבק לשלום ולקדושה ביננו ובין שכנינו.
דרשה זו מוקדשת כתפילה להחלמתה השלמה של לורה ורשבסקי-ליבנה, לכבודה כתבתי תפילה:
ריבונו של עולם, קיים את האישה לאה חנה בת שולמית ואהרון, לחיים!
קיים אותה לבנותיה ולאישה אהוב נעוריה ולהוריה המסורים והנאמנים לה ולך.
קיים אישה זו לחיים בריאים, לגוף ללא סרטן הפושה באיברים.
קוממה לבריאות מוחלטת ושלימה, למען ייטב לה ולכל אוהביה. אמן סלה.