בגבעה נישאה בעמק חפר, ליד הדקל שניטע עם הקמתה של הישיבה התיכונית הראשונה בישראל, עומד איתן בית המדרש, בית הכנסת. כיפה לבנה, זו המזכירה מסגד, מעטרת את גג בית המדרש אליו כמוסים דורות של דברי תלמידים הממלמלים בשפתותיהם תפילה, גמרא, תנ"ך – אותיות פורחות באויר היוצרות מציאות בתוך כיפה, מתחתיה, מעליה. עם בניית בית המדרש החדש, נזנח המקום ההוא לטובת פאר ארכיטקטוני אחר. ממש ליד.
לאחר זמן, החליט אחד מרבני הישיבה, אישיות קרליבכית משהו, להפעיל באישון ליל שבת את ההתוועדויות החסידיות בבית המדרש הישן. לקראת קבלת שבת, סחב קומץ של תלמידים באדיקות ספסלים ושולחנות מכיתות הלימוד כדי להציב את התפאורה למה שמכונה 'טיש'. לקראת חצות, גדשו עשרות תלמידים את הספסלים שעוצבו בצורה של קולוסיאום רומי, שבתחתיתו יושבים בכירי התלמידים ובראשם הרב. ריחם של עוגות חנק ואלכוהול עלה על ריחות הגוף שפשטו בחלל העמוס. וכך, בקולות רמים, ערכנו התוועדות. ידיים מכות בחוזקה על כל משטח קשה, תנועות גוף מדיטטביות שאותן מפסיק רק הוורט הבא. ניי, ניי, ניי… דיי, דיי, דיי… ליי, ליי, ליי…אט אט, פשטה האינטימיות… הקירבה… ונעלם המתח. נעלם הצורך להיות נכון, מושלם, מאופק. לרגע נראה כי כולנו חוטאים. חוטאים בחטא ההנאה, בחטא המידות המוסריות בעודנו מתערטלים בפני השבת ללא גבולות בחולצות לבנות, מכנסיים כחולים וגרביים כהות עם סנדלים תנכ"יות. מתחככים ונוגעים יותר ויותר, בידיעה, ברוח, בקדושה, בטומאה. מההתוודעות השטחית של חברים הלומדים יחד, חצינו את הגבול לקראת ההתוועדות. מהדעת לעדות.
חוויה אישית זו פוגשת אותי דרך הפסוק בפרשתנו: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו (בראשית מ"ה א').
יוסף, עומד מול אחיו, שאת פניו הם לא מזהים, מתאפק…. מהי משמעות ההתאפקות?
רשב"ם מפרש: "ולא יכול יוסף להתאפק" – עוד, כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו…: ורמב"ן מפרש להתאפק משמעו לסבול.
אונקלוס תרגם לאתחסנא, להתחזק… וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק.
עד לנקודת השבירה. ברגע שבו ההתאפקות נשברת, נכנסת חווית ההתוודעות.
ולא יכל יוסף לסבול נוכחות אדם בחדר ברגע ההתוודעות, לא רצה יוסף שיראה אדם כיצד הוא נופל לבור העמוק שוב לעיני אחיו, כיצד הוא מתפרק, כיצד הוא מתערטל מול אחיו ומתבוסס בבושתו.
רש"י מפרש:(א) ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים – לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם.
הוא בוכה. מתאבל את עברו, שמח את עתידו, נוגע ללא בושה באחיו, מנשק אותם, מאבד שליטה ברגע ההתוועדות. אדרנלין של אלכוהול ועוגות יבשות חונקות את גרונו בעודו מתמסר טוטאלית לרגשותיו מול אחיו, מול הורגיו, מול משליכיו לבור… הוא מנשק, מזיל את דמעותיו על בגדיהם, על שערם, על כותונתם – מכתים אותם בדמעות.
בהמשך כתוב: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם (שם ט"ו) – והם דוממים, אינם מגיבים ברגע הראשון. המומים מחוויית ההתוודעות. יוסף מתוועד והם מתוודעים.
אמיץ או טיפש, חלש או חזק – דמותו של יוסף לאורך כל הסיפור בתורה מעוררת שאלות אלו. מה גורם לאדם להתבונן לעומקו של בור, לעומקה של תהום הנשיה, לפגוש את מקנאיו, לעמוד בחדר אחד עם גזלני גופו, משפחתו, יהדותו ולומר להם:
"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" (שם ה).
מה לו לאדם שאין בו ולו למעט רגש נקמה. מה לו לאדם ואין בו ולו למעט רגשי כעס וטינה, מה לו לאדם ולו למעט זיכרון של השפלה, בושה וכלימה, גאווה…
ה"תורה תמימה" בהערות בראשית פרק מה מבאר:ובמדרשים איתא בלשון זה, "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים הי' ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכחתו דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה…"
"ויבך עליהם.." – לדרשתי, ראה אותם יוסף כמתים, כאלה העומדים בפני בורא עולם והם הם העירומים מכותנתם. יוסף רואה את חוסר יכולתם להסביר להקב"ה את מעשיהם. יוסף אינו מוכיח אותם. פותר החלומות חווה ברגע זה סוג של נבואה בה הוא רואה את אחיו נידונים לבור עמוק מזה שהוא היה בו. והוא בוכה עליהם, מתאבל, כואב את עתידם ולא בוכה את עברו. נותן להם מעצמו ללא מחסומים, מתחכך בהם, מפריש מנוזלי גופו כדי להוכיח את כאבו העמוק והם נבהלים. האם בהלה זו כרוכה בהבנה עמוקה להשלכות מעשיהם? האם הם נזכרו בחלומו של יוסף שבו הם משתחווים אליו ומבינים את סופם הטרגי? האם יוסף פתר תעלומה נוספת מבלי שאחיו רצו לראות בפתרונה? האם יוסף התוועד לפני אלוהים כבמעשה אקסטטי / מדיטטיבי שאחיו ראו ונבהלו ממנו? האם הבכי הקודם להתוודעות הוא רגע ההתוועדות? "וכשאדם רחמני מבקש ומעכב עצמו מלהוריד דמעות אזי מתאפק הוא" (מחזור ויטרי סימן רפז ד"ה ל"א. גבילן).
וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ (שם, ט"ו) יוסף יודע אותם, עד למה שהתרחש ומעיד ברגע ההוא על שעשו לו אחיו והם… הם עדיין בשלב ההכרות.
האם זו מהותה של ההתוועדות, זו השונה מההתוודעות? – בין ההכרות עמוסת השטחיות והנחמדות לבין הויתור הפנימי העמוק שביני לבינו/ה, הקרוב והרחוק אלי וממני… האם יש במקום זה חמלה, הזדהות עמוקה עם האחר, יצירת קשר עמוק בו נפש המתוועד קשורה בנפש המתוודע?
חטאי המוסר חוזרים לרדוף את אחי יוסף. בחצי פגישה הם אינם מסוגלים לראות אף אחד מלבד עצמם. כל חייהם משולים להתמכרות ארוכה לעוצמתם וכוח ידם, הם השיכורים כבמעשה הטיש, נעים אחורה וקדימה, ממלמלים בשפתותיהם דיי, דיי, דיי…ניי, ניי, ניי… ליי… ליי…, ליי… מכים בחוזקה על כל משטח קשה עד אבדן תחושה של מה נכון, מה אמת, מה מוסרי, מה קדוש ומה טמא. כשהם נפגשים עם האיפוק, המוסריות והחמלה האולטימטיבית – הם לא יודעים להכירה. וכשאלו נפגשים עם התפרקות, עם שבירת הדפוס הקבוע, המדיטטיבי – הם נאלמים, לא שרים, לא נעים – אילמים למעשיהם – ערים לגורלם. זו הייתה פגישה – לא חצי פגישה – לא מבט אחד מהיר…והרבה קטעי ניבים סתומים – אבל בהחלט – זה די…
ניכר שסיפור האחים, אבות אבותינו, מסופר באופן טרגי. דווקא אירועים מכוננים אלו מביאים אותנו בהמשך ליציאת מצרים ולהווצרותנו כעם. כאבי יוסף ורעת אחיו מתורגמות בספר הבא שלנו ככאביו של עם ורעת אויביו. מהמקרה הפרטי של גאולת אח, אנו עוברים למקרה הציבורי של גאולת עם. אולי כאבנו בימים אלו, בשדרות, בישובי עוטף עזה, בכלכלה, שביו של גלעד שליט הם כאבי עם לקראת גאולה.