לפני כשבועיים נחשפתי לשיר חדש של ג'יין בורדו שנקרא "לא לבד". השיר נוצר בעקבות ארועי 7.10.23. ופותח בשורות הבאות:
העץ שבגינה שלנו לא שרד
נשרף כולו בבוקר מקולל אחד
והגינה עומדת יתומה
ולא נותר מי שישקה בה את האדמה
השיר תפס אותי בעוצמת הבדידות שהוא מבטא וביכולת לנסח סוג של תקווה מתוכה, בהמשכו נאמר:
נושיט כולנו יד
אנחנו לא לבד
שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר
כמו אז לא נישבר
יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
למעונינים להקשיב לשיר https://music.youtube.com/watch?v=IjNadBEauyk
*****
בפתיחה לפרשת ויגש, אני מוצאת עצמי שואלת כיצד יוצרת חווית הבדידות והפירוק צורך חדש באחווה וביחד. אני רואה את הבדידות ואת אי הודאות בה מצוי יהודה. ואיך מתוך הבדידות נוצרים מפגש, קשר, יחס וצמיחה.
כשיהודה יוצא משורת האחים ונגש אל יוסף ומדבר, הוא מצטרף לשורה אחרת, שורה של בני אדם בודדים.
יהודה מבדיל עצמו מהאחים. הוא מדבר אל יוסף בבדידותו. מספר לו שוב על יעקב אביו בבדידותו ובאבלו, ומשווה אותו למלך (פרעה) בבדידותו.
מה עבר בנפשו של יהודה ברגעים הארוכים טרם ניגש אל שליט מצריים הוא יוסף. מה עבר במוחו? מה היו מחשבותיו?
האם הוא חשב על עצמו? על אחיו הצעיר בנימין? האם הערבות שנטל על עצמו לשלום בנימין, בפני אביו יעקב, מעסיקה אותו? האם הוא חיכה בתוך תוכו שאולי מי מאחיו יעשה מעשה ויגש אל השליט?
אולי כמו שמתואר נכדו נחשון בן עמינדב שקפץ לים תחילה ביציאת מצרים, גם יהודה, מייסד שושלת דוד, הסתער על המשימה ולא הביט ימין ושמאל?
אילו כוחות נפש צריך אדם כדי לצאת מהשורה, כדי לגשת ראשון, כדי להוביל?!
יוסף יושב על כסא המלכות, ויהודה ניגש אליו. יוסף מתורגל בבדידותו. כבר בילדות הוא עמד מול אחיו, אף פעם לא היה באמת חלק מהם. יוסף יושב על כסא המלכות, וממתין לראות מי יהיה זה שיצא מהשורה. מי יתייצב ויעמוד מולו.
יהודה ניגש ומתחיל לדבר אל שליט מצרים, הוא יוסף:
אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: (בראשית מד, 20-19)
הוא מספר על אביו הזקן הבודד יעקב, על האח שנשאר בודד לאחר שאחיו מת. הוא מזכיר גם את האם שנותר ממנה בן אחד לאב הזקן.
הבדידות הזאת והאופן בה מנסח אותה יהודה מזכירה בניסוחה את המאבק של אביו באיש הפלאי על מעבר היבוק לקראת המפגש עם עשו: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. (בראשית לב, 25) ואנחנו נזכרים מתוך כך ביציאה של יעקב לבדו מבית הוריו בדרך לחרן.
בבדידותו עומד יהודה אל מול יוסף האח הזה שתמיד היה בודד אל מול חבורת האחים, ושהעמידה הזאת אחד מול כולם מוכרת לו מאוד.
הבדידות של יהודה כמו בדידותו של יעקב בדרכו לחרן וגם בחזרה בראש שבט גדול, נלמדת במדרש בהשוואה לפסוקים המזכירים את בדידותו של האל. וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ (ישעיהו ב, 17). זוהי בדידות של מי שמוכן לברוא, להנהיג, להוביל. בדידות שבאחריות. אחריות של דאגה לבריאה.
יהודה דואג לאביו השבוי בעברו, ומוביל את אחיו לעבר עתיד של שבירת שבר, אל מול הרעב הנשקף להם בביתם.
יוסף ספג נידוי וקנאה בשל חלומותיו, ובשל אהבת אביהם הבלתי מסוייגת. יהודה שומר על היותו חלק מאחוות האחים והוא יוצא ממנה כדי להציל את כולם. גם יוסף וגם יהודה אפשרו, כל אחד בדרכו, את המשך קיום דרכו של אברהם. יחד הם יצרו את הנתיב שיעביר אותנו מספר בראשית לספר שמות ולמשה שיחווה גם הוא את הבדידות של היוצא מהשורה ומעז ללכת בדרכו הייחודית ולהוביל את העם ליציאת מצרים..
האומץ לעמוד בכנות ובבדידות הזו ומתוכה להושיט יד, הוא הרגע בו מתוך שבר גדול ניתן אולי להוביל למציאות חדשה.
שבת שלום