בדרמה הגדולה של ספור בני יעקב שמור מקום מיוחד לחלוקת הפרשיות. לפני שבועיים נסתיימה פרשת "וישב" במילים הרות המשמעות "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ, כג). נמוגה התקווה להביא קץ למאסר שאליו נקלע יוסף על לא עוול בכפו. קוראי הפרשה, גם אם הם יודעים את הסיפור על בוריו, אינם יכולים שלא לחוש בהחמצה הנוראה, באכזבה, בייאושו של היושב בבית האסורים על לא עוול בכפו במשך השנתיים הארוכות שבין סיום פרשת "וישב" לראשית פרשת "מקץ". בשבוע שעבר הסתיימה לה פרשת "מקץ" בתסבוכת חסרת מוצא ובאמירה אירונית קשה ומעיקה לא פחות. "וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בראשית מד, יז), אמר שליט מצרים הנורא והמוזר לבני יעקב, כשפסק שבנימין יישאר כעבד במצרים. לנוכח ה"אסון" שקרה את בנימין הם יראו כיצד תתגשם נבואתו הנוראה של האב "וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (בראשית מב, לח). לא פחות מזעזע, הם ידעו כל ימיהם, שכל זה קשור בדרך מסתורית ומפחידה לאותו מעשה נורא שעשו לפני שנים רבות כשמכרו את יוסף, אחיהם, וכיזבו לאביהם כאילו מצאו את כתונת הפסים שלו טבולה בדם.
גם מבחינתו של יוסף, העוקב אחר התנהגות אחיו שאינם מעלים על דעתם מיהו, זהו רגע מכריע. לאחיו הגדולים התנכר מרגע שראה אותם והכירם. אבל בנימין היה אחיו האהוב, שאת פניו לא זכה לראות שנים רבות כל-כך. בוודאי לא התכוון להפכו לעבד כדרך שאחיו שלו הפכו אותו לעבד לפני שנים רבות. מאליו מובן שידע שבנימין לא גנב את הגביע, שהרי הוא עצמו הורה להטמינו באמתחת בנימין ו"למצוא" אותו לאחר מכן. כשאמר לאחד עשר אחיו האומללים "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בראשית מג, יז), זה לא יכול היה להיות סוף פסוק מבחינתו. אין אמנם לדעת האם מלכתחילה, כבר כשראה את האחים לראשונה, ביקש להעמידם בניסיון; אפשר בהחלט לשער שכל שרצה היה להתעלל בהם ולהשפילם. מכל מקום, באופן הנחרץ והקשה שבו שם קץ לשיחה עם אחיו הייתה טמונה תקווה שהם לא יניחו לעלילה להסתיים בדרך בה הסתיימה כאשר מכרו אותו לעבדות.
כולנו, בני יעקב ההמומים, יוסף המצפה בהתרגשות והקוראים היודעים כל מה שיודעים שני הצדדים – כולנו נותרים בסיום הפרשה הקודמת עם מילים אירוניות ובלתי אפשריות אלה. כולנו עומדים מול השאלה המכרעת כיצד תיפתח הפרשה הבאה, פרשת השבוע שלנו. כולנו עומדים מול הרגע שבו תוכרע המערכה ותוענק לה משמעותה הכוללת.
אל תוך הציפייה הדרוכה הזו מטילה פרשת השבוע שלנו את המלים "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח). כמה אומץ נדרש מיהודה כדי לגשת, לצעוד אל עבר השליט המפחיד והנזעם. כמה העזה יש בנכונות לפתוח את פיו בנאום, לאחר שהשליט הודיע שהשיחה נסתיימה ופסק הדין ניתן. העזה זו דומה להעזתו של אברהם, שנעמד מול האל כששמע שזה מבקש להשמיד את סדום: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית יח, כג). ואכן, אברהם פותח בנאום פולמוסי על שופט הארץ ששכח שעליו לעשות משפט, ומצליח לחלץ מהאל הבטחה שיחוס על העיר אם ימצא בה עשרה צדיקים. אולי ניתן להשוות את צעדו האמיץ של יהודה גם לאליהו הנביא, הניצב על הר הכרמל מול העם, מול בית המלוכה האכזרי והנחוש ומול מאות נביאי הבעל שניסו לשווא במשך שעות ארוכות להוריד אש מהשמים. לאחר שהנהיג את העם לצקת על המזבח שבנה כמות עצומה של מים, האמורים להגביר את רושם הנס שיחולל, נאמר עליו "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ" (מלכים א יח, לו). תמצית חייו ומאבקו מתמצים ברגע זה שבו ניגש ואמר, התייצב והעמיד למבחן את אמתו, אמונתו ונאמנותו.
מה עמד ביסוד התייצבות זו של יהודה, ביסוד נאומו בעל האיכות הרטורית המיוחדת כל כך (בראשית מד, יח-לד), ובמיוחד ביסוד הצעתו להישאר עבד תחת בנימין? כיצד מאיר נאום זה את הדרמה הגדולה, המגיעה עימו לפתרונה האנושי והדתי?
תחילתה של הדרמה בשנאת האחים ליוסף מזה, ובהתמודדותם של יהודה וראובן על המנהיגות, מזה. השנאה ליוסף, המעוגנת בהעדפתו של יעקב את בנה בכורה של רחל ובהתנהגותו הנלוזה של בן מתנשא ומפונק זה, מגיעה לשיאה כשבני יעקב, הרועים בעמק דותן, רואים את "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה" הולך ומתקרב אליהם (בראשית לז, יט). אביהם, יעקב, שלח אותו לראות בשלום אחיו, עיוור לגמרי לשנאה המפעפעת בהם. הם מחליטים להתנכל לו ולהרגו. מי ינהיג את האחים? מי יקבע מה ייעשה באח השנוא? ראובן, מתייצב מולם באופן טבעי בהיותו הבכור. הוא מבקש, כנראה, לסכל את עצת האחים, אולם אין לו האומץ להתייצב כנגדם. הוא מקווה להשיג את מטרתו בתחבולות. הצעתו היא לזרוק את יוסף לבור בלא להרגו, מתוך כוונה לחלץ אותו אחר כך מהבור ולהשיבו לאביו. אלא שהמנהיג האמיתי הוא יהודה. כשהאחים מבחינים בשיירת הסוחרים המתקרבת אליהם, בעוד ראובן נעדר מהמקום, הוא מסית את אחיו למכור אותו לעבדות. רק כשראובן חוזר ומבין את שנעשה בהעדרו הוא מגלה מה הייתה כוונתו האמיתית "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, ל). כשם שמלכתחילה לא התייצב כמנהיג, כך גם עתה הוא מסתפק בקינה זו ושותף בכזב המסופר ליעקב האבל.
יום-יום, במשך כל השנים הללו, ראו את אבלו הכבד של האב; יום-יום נצרו בלבם את זכר החטא שחטאו, את הידיעה שהם ממשיכים לחטוא בשתיקתם. נראה, שהיה זה אותו רגש אשמה כבד המלווה כל צעד וצעד שלהם, שגרם להם לספר לאדוני הארץ שהאשים אותם שבאו לראות בערוות הארץ: "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (בראשית מב, יג). הרי, אין סיבה לחשוב שלשליט מצרים יש עניין בכל זה. אם בכל זאת יצאו מפיהם באותו רגע דברים ספונטניים אלה, אין זאת כי הם מבטאים את האמת הנצורה בלבם. כך היה גם מעט מאוחר יותר, כששמעון הושלך אל בית הסוהר והם נדרשו לשוב בלעדיו אל אביהם. בלא שיהיה להם מושג ששליט מצרים מבין את לשונם, אמרו איש אל אחיו "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא). ככל שהאירועים היו תמוהים יותר, ככל שהתנהגות השליט הייתה בלתי סבירה יותר, גברה בהם תודעת האשמה, התחזקה תחושתם שבדרך עלומה כשלהי יש קשר בין הדברים.
במצרים ישוב ראובן וינסה, בלא הצלחה, ליטול את תפקיד האח הבכור, המנהיג. כשהאחים הכו בינם לבין עצמם על חטאם, הוא אומר "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם" (בראשית מב, כב). כשיעקב מסרב עתה לשלוח עמם את בנימין כדי שיוכלו לשבור שוב בר ולהוציא את שמעון מבית האסורים, הוא מנסה לשכנע את אביו, לאמור "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ (בראשית מב, לז). אין זה פלא שההצעה האבסורדית נדחית בבוז על ידי יעקב, אביו של בנימין וסבם של שני הנכדים המוצעים כפיקדון. ואז, כשהאוכל אוזל וסבל הרעב מאיים בצורה מוחשית, שב יהודה ומתייצב. הוא, שידע לומר "צָדְקָה מִמֶּנִּי" לתמר כלתו העומדת להיות מוצאת להורג, וליטול אחריות על מעשיו הנלוזים (בראשית לח, כו), מציע עתה לאביו את הדבר האחד שיש בידו להציע: אחריות. "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ט). אל מול נכונות זו ליטול אחריות אין יעקב יכול להמשיך ולעמוד בסירובו לשלוח את בנימין. בלב כבד הוא משלח את בן זקוניו בידי יהודה ואחיו: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מג, יד). מרגע זה מוכרזים בני יעקב כ"יְהוּדָה וְאֶחָיו" (בראשית מד, יד). יהודה הוא ההולך בראשם, הוא הדובר בשמם, הוא הנושא באחריות להצלחת מסעם.
עוצמתו הספרותית של הנאום, שבסופו יבקש יהודה לשבת כעבד תחת אחיו הצעיר, טמונה בתודעת אחריות זו, בניסיון לעצב שליטה במצב שאין לו שום שליטה עליו, לאחוז ברסיסי הבנה במצב שאין שום סיכוי שיוכל להבינו באמת. עוצמה ספרותית זו זוכה לתהודה מוגברת בזכות העובדה, שאנו, הקוראים, יודעים הרבה יותר ממה שיהודה יודע. אנו יודעים ששליט מצרים הוא יוסף. אנו יודעים גם מה שיוסף אינו יודע ואינו אמור לדעת – על העפלתו של יהודה מתהומות הבור שאליו זרק אותו אל פסגת האחריות שנטל על עצמו.
יהודה מספר את שאירע מאז נפגשו לראשונה עם שליט מצרים. הוא משמיט את הפרטים הקשים, המביכים. הוא אינו מזכיר את ההאשמה שהם מרגלים או את מאסרו של שמעון. הוא אינו מזכיר את הכסף שמצאו באמתחותיהם, או את גביעו ה"גנוב" של שליט מצרים. אבל עיקר מלאכת הנאום אינה השמטות מובנות מאליהן אלה, אלא דווקא שזירת נימים עלומים של הֶקשרים אחרים של הסיפור. יהודה חש בבירור שלאורך כל הדרך היו לשליט מצרים נקודות חולשה, רגעים של אנושיות והתרגשות. הוא אינו יכול להבין את מקורן ואינו יכול, בוודאי, להעניק להן פשר. אבל עובדה היא ששליט אימתני זה מתרכך בכל פעם שאביהם מוזכר; עוד יותר הוא מתרכך כשמדובר באחיהם הקטון.
יהודה פותח אפוא את תיאור השתלשלות העניינים במילים "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח". שליט מצרים לא שאל מעולם שאלות אלה. הוא הטיח באחים שהם מרגלים, והללו השיבו באורח ספונטני שהם אחים, שיש להם אב זקן, שאחיהם הקטון נמצא עם אביהם ואחיהם האחר "איננו". אבל יהודה חש, שלמרות ששליט מצרים לא שאל שאלות אלה משהו בהתנהגותו משדר שדווקא נושאים אלה מעניינים אותו, מרגשים אותו, מרככים אותו. לכן יהודה מרבה לדבר בנאומו על האב; לכן הוא מאריך בדברו על בנימין ושם בפי שליט מצרים את הבקשה "הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו". לא רק שיהודה נמנע מלהתייחס אל אותם פרטים שהוא אינו רוצה לשוב ולהזכירם, אלא שהוא גם מפרש לשליט מצרים את משמעות בקשתו, את מה שעלה מבעד לשיטין מהתנהגותו הקשה והתובענית. הוא מזכיר לו כמה השתוקק לראות את אחיהם. יהודה אינו יכול לדעת מדוע רוצה השליט לראות אח זה, שמעולם לא ידע עליו דבר, אבל הוא חש שזהו הדבר העשוי להפעיל בלב השליט נימי חסד, שזהו מה שעשוי להביא בדרך מסתורית להצלה. לכן הוא יכול להשתית את בקשתו לשבת כעבד תחת בנימין על אדני הערבות שערב לאביו והצער הנורא שאב זה יחווה אם האחים ישובו בלי בנימין. הוא יודע שהשליט יתקשה, מסיבה עלומה, לעמוד מול העובדה שאם ישאיר בידיו את בנימין יביא למותו בייסורי-צער של האב.
אבל לא רק יסודות אלה – האב הזקן והאח הצעיר – שבים ועולים בנאומו של יהודה. שהרי בבואו לשאת את נאום חייו אין הוא מדבר רק אל שליט מצרים. הוא מדבר גם אל אחיו, שישובו בלעדיו הביתה; הוא מדבר גם אל עצמו. אי אפשר שבמרכז לא יעמוד גם אותו נושא שתוק, אותה אשמה שעד כה לא דובר בה עם השליט. כשהאחים דברו לראשונה עם שליט זה הם אמרו רק שהאח "איננו". עתה פורצת מיהודה ההכרה בכך שהאח מת, היינו שהם רוצחיו. עתה גם עולה במלוא עוזו אבלו של האב: "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה". שליט מצרים מעולם לא שאל על אח זה, מעולם לא גילה שיש לו עניין בו. אבל יהודה אינו יכול שלא לדבר עליו, שלא לקַשר את שארע אז בעמק דותן עם מעשה ההצלה והאחריות שהוא עושה עתה. ושמא חש יהודה בכל זאת בסתר לבו שהאיש ההוא קשור בדרך כלשהי למשפחתו, שמשהו בו מזכיר את האח ההוא שנמכר לעבדות?
שליט מצרים לא גילה עניין באותו אח, אבל בשביל יוסף זו הפעם הראשונה שהוא למד מה אביו חשב כל השנים, שבהן היה מנותק ממנו. כשם שלמד מדברי ראובן, שהלה ביקש להצילו, כך הוא לומד עתה שאביו סבר שנהרג, שאביו אינו מפסיק לחשוב עליו אפילו יום אחד, שחייו אינם חיים מאז איבד אותו. הוא גם למד שיהודה, שֶשׂשׂ אז בעמק דותן למכור אותו לעבדות, שוב אינו אותו אדם. כשהוא מציע את חירותו כדי להציל את אחיו הקטון, הוא סוגר את המעגל הנורא שפתח אז. דינו אינו לשבת כעבד ואינו להיענש על חטאו. התשובה הופכת זדונות לזכויות.
הסיפור המקראי ממעט מאוד לספר במישרין על רגשות. הוא חושף אותם, בדרך כלל, רק דרך המעשים. כך היה עד כה גם בסיפורנו, כשיוסף בכה בהיחבא או כשהאחים דברו בינם לבין עצמם על אשמתם משכבר. אבל ברגע זה, שבו מסיים יהודה את נאומו, חורג המספר המקראי ואומר במישרין "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית מה, א). עד כה כבש את רגשותיו, שיחק את התפקיד שבחר בו. אל מול ההכרה העמוקה של יהודה באמת הכואבת ונכונותו להתייצב במלוא האחריות, תש כוח התאפקותו של יוסף. הוא פורץ בקריאה "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה, ג). זו אינה שאלה. הוא יודע היטב שהאב חי. זה עתה דיבר יהודה על הרגע שבו ישובו האחים – עם או בלי בנימין – אל אב זה. יוסף קורא מעמקי לבו, שהאב הזה שעליו דברו, אביו הוא; שהגיע הזמן לאחות את הקרעים; ששוב אינו יכול להתנכר אל אחיו.
ברגע זה של התגלותו לאחיו מבקש יוסף גם לסכם את המסר של הסיפור כולו, "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה). מאוחר יותר, לאחר מותו של יעקב הוא עתיד לנסח רעיון זה בצורה ברורה עוד יותר, "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ). אלא שההקשר הכולל של הסיפור המקראי אינו תומך בפשטות במסר זה. אכן, הירידה למצרים מנעה את סבל הרעב, אבל היא הובילה במישרין למצוקה קשה הרבה יותר: עבדות מצרים וסכנת הכליה הכרוכה בה. המשוואה שמציע יוסף פשוטה מדי, ממש כמו דבריו לפרעה כשבא לפתור את חלומותיו, "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מא, טז). אפילו פרעה לא נשבה אז בשבי נוסחת-קסם זו, המסירה אחריות מהאדם. הוא ידע ש"אֵין נָבוֹן וְחָכָם" מפותר החלומות ההוא (בראשית מא, לט) ומסר בידיו את משרת המשנה למלך. הדרמה הגדולה, המגיעה לסיומה ולפתרונה בפרשתנו, אינה אפוא דרמה שֶבה אלוהים משחק בנו כבבובות על חוט, המשלות את עצמן שהן הפועלות והן המחליטות. אכן, לא פעם נמצאת כוונתנו מסוכלת; לא פעם נמצא חשבונו של מקום גדול מחשבוננו. אבל הדרמה הזו עוסקת בבור הנורא הנפער תחת רגלינו כשאנו מניחים לשנאה, ליהירות, לאיבה וליצר השלטון וההשתלטות לכוון אותנו; היא מלמדת עד כמה גדול כוחה של אחריות לאפשר לנו לתקן את אשר עיוותנו, לבנות את הריסות חיינו, להציע לעצמנו ולזולתנו מרפא מהשבר שהיה לנו חלק בהיווצרותו. זו הדרמה של מי שמעז וניגש, מעז ולוקח אחריות, המעניק לחייו ערך לפני אלוהים ואדם.