הוא ממשיך בכך את התפקיד שנטל על עצמו גם אל מול אביו יעקב בפרשת השבת שעברה, פרשת "מקץ", כאשר התחייב להיות אחראי בעצמו לגורל בנימין אל מול "האיש", הלוא הוא יוסף. יהודה נכנס אל המקום הריק שהותיר ראובן כשמעל בתפקידו כבכור – כאשר נעדר מן החבורה כשנמכר יוסף, וגם אל מול יעקב, כאשר הציע להמית את שני בניו שלו אם לא ישיב את בנימין אל אביו, מן המסע השני למצרים. יהודה מתאר כעת בפני "האיש" את כל ההשתלשלות המשפחתית, את דברי יעקב ודאגתו, ומציע את עצמו במקום בנימין כעבד ל"איש".
כעת גם "האיש" מחליט לגשת, להתוודע, להיחשף בקולו ובבכיו אל אחיו. "אני יוסף אחיכם".
פעם יוסף היה פטפטן. חלמן ופטפטן. והאחים שנאו אותו "על חלמתיו ועל דבריו" (בראשית ל"ז, 8). כשיוסף הושלך אל הבור הוא השתתק. בעצם, אנחנו לא יודעים אם יוסף שתק או הושתק, אנחנו רק יודעים שמהרגע שאחיו רואים אותו מרחוק ומתנכלים לו להמיתו (שם 18) התורה לא מביאה מילה מפיו של יוסף עד שהוא נמצא כבר בבית פוטיפר. התורה לא מספרת אם יוסף זעק, בכה, התחנן, קילל, ביקש רחמים מאחיו או התפלל אל אלוהיו. ואולי יוסף שתק.
כעת יוסף חוזר לדבר. אחד-עשר פסוקים של מונולוג. ולאורך כל המונולוג הזה האחים שרויים בבהלה: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (שם מ"ה 3). הוא מזמין את אחיו לגשת, להתקרב, והם אכן ניגשים, אבל הפעם הם השותקים. רק אחרי שיוסף מחבק את בנימין ומנשק את כל אחיו, רק אחרי שהדמעות שלו נוגעות בבשרם הקפוא – "ואחרי כן דברו אחיו אתו".
כשיהודה דיבר הוא סיפר את ההווה – האהבה של יעקב לבן הקטן שנשאר לו מאשתו האהובה שמתה, הרעב, העצב, הנפשות הקשורות זו בזו, הדאגה לאבא. העבר נמצא שם, מהדהד, ויש לו השלכות מכריעות על ההווה. על ההווה הזה ועל היכולת שלו להימשך רוצה יהודה לשמור בכל כוחו, להמשיך אותו אל העתיד.
יוסף, לעומת זאת, חייב לחזור אל העבר ולקחת את אחיו איתו. עד שלא נבין מחדש מה קרה "שם", בעמק דותן, סביב הבור ובתוכו, לא נוכל לבנות את העתיד שלנו ולהיחלץ מההווה שכולו, עד לרגע זה, מסכות והסתרה. עכשיו – האמת.
הבור אינו שלכם. הבור גם אינו שלי. הבור כלל איננו בור. שיירת הסוחרים אינה שיירת סוחרים והמכירה אינה מכירה. זו רק מראית עין. הסיפור האמיתי, אומר יוסף, הוא התכנית האלוהית. "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם… לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (שם ה' 6-8). יוסף חווה את חייו ואת כל הקורה אותו כחלק מהגשמת הסיפור המתוכנן מראש. הרעב היה צפוי, אני הייתי צריך להיות כאן כדי לקבל את פניכם, כדי לדאוג לכם ולאבא מעתה והלאה. "כי-זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" (שם שם 6).
התורה אינה מספרת לנו מה אמר יוסף כשהיה בבור, ערום מכתונת הפסים, ללא מים, אולי עם נחשים ועקרבים. איננו שומעים את בכיו או זעקותיו כאשר הוא נשלף מן הבור ונמכר לישמעאלים. איננו יודעים אם בקולות השיירה המתרחקת נמהלו יבבות או קללות. ואולי היה שם שקט מההתחלה ועד הסוף – עד שסוף-סוף יוסף מדבר. אולי יוסף שתק. אולי הוא ידע ושתק. אולי הוא חייך לעצמו בדממה וידע, גם בתוך הבור, שחלומותיו עתידים להתגשם בכל מקרה, וחיכה בסבלנות, כמו צופה מן הצד, לראות מה האלהים מתכנן לו – איך החלום יתגשם.
יוסף לא נשאר אדיש למציאות, הוא פועל ועושה, מדבר ופותר, בונה ושולט. הוא מעז. אבל ברגעי המשבר הגדולים, בעומק הבור, הוא עוצר, מחייך, שותק ומחכה, בטוח שהחלום יתגשם.
ואולי לא. אולי זו התורה שמשתיקה את קולו בעומק הבור. אולי רק במבט לאחור, ממרום הכיסא של המשנה למלך מצרים, כאשר אחיו הגיעו להשתחוות לו ארצה, הוא מפרש כך את תולדות חייו, כדי לחיות בשלום עם עצמו, כדי להקים מחדש את המשפחה עם אחיו.
אל הרגע ההוא בתוך הבור יוסף לא יכול לחזור, גם לא האחים. לא כדי לתקן, לא כדי לבדוק עובדתית מה באמת קרה שם. הם רק יכולים לחזור אל עצמם ואל הסיפור – אל הדרך שבה הסיפור עיצב אותם ואל הדרך שבה הם מעצבים את הסיפור. ההחלטה של יוסף, בין אם הייתה לכתחילה ובין אם הגיעה בדיעבד, כיצד להבין את אותו יום בעמק דותן, היא בחירה. יוסף בחר להבין גם את הרגע הנורא ההוא כחלק הכרחי ואפילו חיובי בהגעה שלו אל המקום שלו, אל הזהות החדשה שלו ואל התפקיד שלו עבור משפחתו כעת, בשנות הרעב. הוא בחר להאמין ולראות את מעורבות האל בחייו ובחיי משפחתו. ההחלטה הזו, גם אם אינה משנה את העובדות היבשות של העבר, מספיקה כדי ליצור את השינוי בהווה כך שיוסף יוכל להיענות ליהודה, לגשת בעצמו אל אחיו, לחבק ולנשק ולהתוודע אליהם.
שבת שלום