מדרשי שמות

המעשה הראשון שעושה אדם הראשון הוא נתינת שמות לכל הברואים. המעניין בפרשתנו הוא שלא כמקובל במקרא- כאן, האמהות הן הקוראות בשם ומלוות זאת במדרשי שם. יתכן ויהיו שיטענו כי מעשה זה חורג מתפקידן של נשים ואינו ראוי, ולכן כאן המקום להביא את מדרש בראשית רבה, המאשר כי טוב עשו האמהות: אמר ר' יוסי בן חנינה ארבע מידות נאמרו בשמות, יש שמות' נאים ומעשיהם מכוערין, שמותן כעורין ומעשיהם נאים, שמותם כעורין ומעש' כעורין, [שמות' נאים ומעשי' נאים]……שמותיהן נאים ומעשיהם נאים אילו השבטים. בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה עא

דבר אחר, שלושה עשר ילדים נולדו. שנים עשר בנים ובת אחת. לכל הבנים מדרשי שם ואילו לבת אין. פרשני המקרא מוטרדים מעובדה זו והפתרון, בעיני, צפוי. רשב"ם מפרש: "ולא נכתבה הודאה על לדת הבת לדעת למה נקראת כן, שאין מודים על הבת כמו על הבן". תגובה לדברים אלו אני מוצאת בדברי הבן איש חי, אשר בתקופתו הצטערו הורים על הולדת בנות: "…כל העולם יודעים ומבינים שזהו מתנת בורא העולמים ולא צרפה הצורף, ולא מכרה הסוחר ולא נרכשה בשוק הסוחרים, אלא אביה ואמה שניהם יצרוה והבורא המרומם בראה ולא רצה לבוראה זכר ובראה נקבה" (חוקי הנשים, עמ' 39). ומכאן שיש להודות על בנות כפי שמודים על בנים.

לאור המתואר בפרשתנו אני מנסה להבין מדוע דווקא בהזדמנות זו שקבלו האמהות, או בהזדמנות זו שלקחו לעצמן, לקרוא ולדרוש שמות, הן אינן דורשות את שמה של דינה.

כאשר בודקים את השמות שנותנות האמהות ואת מדרשי השמות המלווים אותם ניתן לראות כי כולם מהווים תגובה למתח בין האחיות סביב מידת האהבה של יעקב, ליכולת ללדת, ולמספר הבנים שנולדו לכל אחת.

(כ"ט, לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: (ל', ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן:(ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן: (ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד: (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר: (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן: (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה: (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר: (ל"ב, יז) וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:(יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:

איזו תחרות מטורפת. תחרות שגבתה מחיר יקר, יקר מדי. מה גרם לאמהות להכנס למחול השדים הזה? הרי עד כה ראינו משפחות שבהן בן אחד או שניים; ישמעאל, יצחק, עשו, יעקב. ועוד – עד עכשיו היתה רק אשה רשמית אחת. מכאן שמסיפור זה אפשר ללמוד:

1. המצב של שתי נשים, קל וחומר אחיות, הנשואות לבעל אחד הוא לא טבעי ונגמר באסון.
2. לחץ הסביבה שגורם לנשים להאמין שערכן טמון בָאמהוּת, מעביר אותן על דעתן ובעיני, מיותר.

אך יש גם נקודת אור – אני מוצאת בעובדה שלדינה אין מדרש שם מתנה שהשאירו לנו האמהות, פתח לתיקון. תיקון שיאפשר בעתיד שפוי יותר להכיר בכך שזילפה ובלהה אף הן אמהות. בתוקף היותן כאלה ראוי היה שתהיינה הן אלה המעניקות את השמות לילדים אותן ילדו, ולא רחל ולאה. ומעניין כיצד היו הן דורשות את שמות ילדיהן. או אז אפשר יהיה לפרש את השמות כ"שמותיהם נאים ומעשיהם נאים", וכיוון שכולנו בני יעקב – הוא ישראל – זה חל גם לגבינו:

להיות ראובן – לראות את הטוב ואת הרע, שמעון- לשמוע ולהקשיב לצרכים, לוי- ללוות את הזקוקים לליווי, יהודה- לא לשכוח גם להודות על כל הטוב והמבורך, דן – לא להסס לדון דין בעת הצורך, נפתלי- להתמודד בחכמה עם נפתולי החיים, גד, אשר ויששכר- לשאוף למזל, אושר ושכר טוב, זבולון- להטיב לסובביו באמצעות מעשים טובים, יוסף – להוסיף ולתרום כפי יכולתנו ובן אוני – לזכור שגם לקטן ולמעט יש כוח ומשמעות.

ומה עם דינה? את התשובה ניתן למצוא בהפטרה: "וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד (הושע פרק יב, ז). חסד ודין- והרי זו דינה

(כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: (כג) וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: בראשית פרק לא

אבא / אשרה מורג

"מה עשית ותגנוב את לבבי

ותנהג את בנותי

למה נחבאת לברוח

ולא נטשתני לנשק לבנותי

הבנות בנותי:

אם תענה את בנותי

ואם תקח נשים על בנותי"

וישכם לבן בבוקר וינשק לבנותיו

וילך וישב לבן למקומו.

ויעקב שמע כי טמא שכם את דינה בתו…והחריש

שבת שלום.