"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ."
(בראשית כ"ח, 12)
אַל תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב,
הוֹי, חָלַמְתִּי חֲלוֹם,
אַל תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב,
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם!
נִצָּב לוֹ הַסֻּלָּם
עִם מַלְאֲכֵי שָׁמַיִם,
עוֹלִים וְיוֹרְדִים כֻּלָּם
עִם צְחוֹרֵי-כְּנָפַיִם… (עמנואל הרוסי, מרדכי זעירא)
כשרקדנו בתיכון את הריקוד הזה, אחד מריקודי העם המעטים שאני יודע לרקוד, שאז חשבתי שקוראים לו "אַלְטִירָה", לא הבנתי את משמעות המלים, לא את הפשט ולא את הסיפור שמאחוריו. אבל היום, חלום יעקב הוא אחד מהרגעים היפים והמכוננים שאני יכול לחשוב עליהם: יעקב שיצא מביתו בבאר שבע ועליו רק מקלו ובגדיו; יעקב הנמלט בעצת אמו מחמת אחיו עשו; יעקב הבורח מפני עצמו, המתרחק ממעשיו; שמגיע למקום שאין לו שם; שנשכב לישון על האדמה הקרה ורק אבן למראשותיו – מהמקום הנמוך הזה הוא רואה בחלומו סולם. אפשרות לטפס. וכל פרשת ויצא היא פרשה של טיפוס, צמיחה, גדילה, התבגרות. מסע שיחבר את חלקי הנפש של יעקב, הארצי והשמיימי, מסע אל בית-אל, אבל גם מסע אל הלוז שלו עצמו.
יעקב, כמו בשיר של אהוד בנאי, "יוצא לאור, לחיים חדשים". פתוח למה שהדרך תזמן עבורו. תנועת הנפש הזו מאפשרת לו לחלום, לגלות, לחשוב על העתיד ולהתוות לעצמו את מסלול חייו, בדרך אל גדילתו ואל ראיית הגדולה שיכולה להיות מנת חלקו: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ." (בראשית כ"ח, 12-13)
כשיעקב מתעורר מהחלום, משהו חדש מתעורר בתוכו – "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". (שם, 16) יעקב שעד עכשיו תיחמן ורימה וגזל את אחיו כמו אחד "שאין לו אלוהים", פתאום, דווקא "במקום הזה" שלפני החלום אין לו שם, רק "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם", כאן הוא מגלה את אלוהים, בשמו הפרטי, "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה". בהמשך גם שתי נשיו של יעקב, רחל ולאה, מסמנות את הקטבים האלה שהן לא רק בנשמתו של יעקב, אלא אולי בנפש כל אדם – לאה מסמלת את היסוד האלמנטרי, הארצי, את הבסיס, המשפחה, ההולדה, המזון, ורחל היא החלום, החזון, היסוד הכוסף – ויעקב כמו המלאכים בחלומו, ואולי כמו כולנו, עולה ויורד בין הקצוות, בין ארץ ושמיים.
ואני רוצה להוסיף משלי למילותיו של יעקב בבוקר ההוא שלאחר החלום: "אכן יש סולם במקום הזה." לי נדמה שיעקב מגלה לא רק את האלוהות, לא רק את הגדולה, אלא גם את האפשרות להגיע אליה. לעלות ולרדת, לנסות, להצליח ולהיכשל, ולשוב ולטפס. איזה עולם מאפשר הסולם. לכן כל כך יפה בעיניי הבחירה של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, "בעל הסולם", לקרוא לביאור שכתב לספר הזוהר – "פירוש הסולם" – הנה כך הוא כותב: "היות, שעומק החכמה שבספר זוהר הקדוש סגור ומסוגר באלף מפתחות, ושפתנו האנושית דלה ביותר מלהמציא לנו ביטוי נאמן ומספיק כדי לפרש דבר אחד שבספר הזה עד סופו, והביאור שעשיתי, אינו אלא סולם לעזור להמעיין לעלות לגובהם של הדברים, ולהסתכל ולעיין בדברי הספר עצמו. "וקראתי הביאור בשם "הסולם" להורות שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עלייה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא סולם לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך". [הקדמה לספר הסולם]
סולם דומה, ומוכר לנו יותר, הוא מפעל תרגום וביאור התלמוד של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל – מה היינו עושים בלעדי הסולם שהציע לנו אל התלמוד? מה היינו עושים היום בלי ויקיפדיה, בלי ספריא, ועוד מעט בלי הבינה המלאכותית, כולם סולמות לעלות, להיתלות ולהתעלות בהם.
קטונתי מלהשוות, אבל נדמה לי שכרבות ורבנים רפורמיים, דווקא במקום המיוחד הזה שלנו, אחד מתפקידינו הוא לספק סולמות, באמצעותם יוכלו אחרים לפגוש את המקום בתוכם שבו יוכלו לומר – "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה". אל כל שיעור, אל כל דבר תורה שלנו, אל כל קריאה בתורה, כל בר או בת מצווה, כל חתונה, כל שיחה – אנחנו מגיעים עם סולם על כתפנו, קצת כמו בשיר "לאבא שלי יש סולם" שכתבה תלמה אליגון בת ה-17 לאביה שנפטר, מתגעגעת לביטחון שמשרה אב שנדמה כל יכול לפני ש"נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו".
פרשתנו, פרשת 'ויצא' מספרת לנו את סיפור עלייתו של יעקב מהמקום הבודד, הנמלט, הנמוך – אל היותו לאיש, לבעל בעמיו, לאב לבנים ולבנות, אב לאומה. במציאות מקוטבת וכואבת תפקידנו להציע סולם, כגשר וכתקווה. להראות שמכל מעמקים אפשר להרים את העיניים ולראות את אפשרויות הצמיחה והגדילה.
שבת שלום