רחל ולאה פרשת ויצא – קריאה יהודית ונוצרית

השתים קוראות את פרשות השבוע באור מגדרי ובדגש בין דתי, כל אחת מהן מנקודת המבט הדתית שלה. בהמשך מגיבה כל אחת למאמר רעותה. לפניכם התיחסות נוספת לקריאה שלהן: פרשת "ויצא", בה הן מתמודדות עם דמויותיהן של רחל ולאה.

כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל (רות ד, יא)

                      הרבה דר' דליה מרקס

יהיו אלה צילי וגילי של ביאליק, אורה ולי בספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, או הטניסאיות ונוס וסרינה ויליאמס – זוגות של אחיות תמיד משכו את הלב, השוני והדמיון, הקִרבה והקנאה הציתו את הדימיון. לאה ורחל – צמד האחיות הקדום ביותר בספרותנו – מספרות סיפור (דל במילים ועשיר במשמעים), שהתחיל מקדמת דנא וטרם הסתיים.

הצירוף של שתי נשים, האחת ולדנית ומעשית והשניה אהובה וערירית, אינו זר במקורותינו. כשהמדרש מבקש לתאר את חטאי דור המבול נאמר בו:

זה דור המבול: אחד מהם היה לוקח שתי נשים אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה ורביה יושבת כאילו אלמנה בחייה; וזו שהיתה לתשמיש היה משקה אותה כוס עקרין שלא תלד והיתה יושבת בחיקו מקושטת כזונה, דכתיב: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים  שֵׁם הָאַחַת עָדָה [שקישט אותה בעדיים] וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" (בראשית ד, 19), שהיתה יושבת בצלו. (ילקוט שמעוני איוב, תתק"י).

המדרש מתאר פנטזיה גברית, נפשעת בעיניו, שלפיה, לגבר יש אישה אחת שתפקידה הוא להפיק מרחמהּ צאצאים ולהמשיך את הדור והשניה מטופחת, דקה וללא סימני מתיחה של הריון, שתפקידהּ לספק את יצריו. גורלה של מי מן הנשים שפר – זו החובקת ילדים אבל מנודה מבעלה, או זו שבעלה חובק אותה, אבל מונע ממנה פרי בטן? והאם מלבד זוגיות ואמהות, אין לנשים שאיפות אחרות? נשות דור המבול היו אובייקט בידי בעליהן, ועל אף שסיפורו של יעקב אבינו שונה ומורכב בהרבה, נוכל אולי לזהות בסיפור נימת ביקורת כלפיו, על שלא היה רגיש למאווייהן המורכבים של נשיו (וטרם הזכרנו את שתי השפחות).

במקום שבו התורה מקצרת וסותמת, המסורת היהודית נותנת פתחון פה לשתי האחיות – קולה של רחל נשמע בכל הארץ, היא הופכת בנבואתו של ירמיהו לאם המיוסרת של האומה ולמליצת היושר שלו: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיה לא, יד). היא הזוכה בהבטחה אלוהית: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם, טו-טז). ואילו אחותה לאה, היא אמו של יהודה, מזרעה יצא דוד המלך וממנה עתיד לפי המסורת להיוולד המשיח, לאה היא אם העם היהודי. אבל גם כאן נשמרת חלוקת התפקידים בין האחיות: זו הארצית, שממנה נובעת שושלת בת קיימא, זו מיוסרת וטראגית.

חלוקה זו באה לידי ביטוי גם בליטורגיה היהודית ב"תיקון חצות", תפילה מיוחדת שפיתחו מקובלי צפת, היות והיא נאמרת אחרי חצות הלילה. אך הרעיון של הלילה, כזמן שבו עולות וצפות החרדות העמוקות והתקוות הגנוזות, עתיק בהרבה.[1] לפי מסורת תלמודית הנמסרת מפיו של רבי אליעזר, גם האל עצמו מתאבל בלילות על חורבן נווהו-מקדשו: "שלוש משמרות הווי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: 'ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ' (ירמיהו כה, ל)" (בבלי ברכות ג, ע"א). מכאן שהלילה – הזמן שבו רישומי פועלם של בני אדם אינו ניכר והשקט מאפשר הרהור ותובנות חדשות –  הוא זמן לביטוי רחשי הלב העמוקים.

תיקון חצות מחולק לשני חלקים, הראשון נקרא "תיקון רחל" ובו קינה על החורבן ועל הגלות, והשני "תיקון לאה" ובו בעיקר ביטוי של תקווה לגאולה. תיקון רחל נאמר ראשון בישיבה על הקרקע ויש הנוהגים להניח לקראת אמירתו אפר על המצח. "תיקון לאה" נאמר לאחר הקימה מן הקרקע אחרי התיקון שנקרא על שם אחותה הצעירה – ראשית יורדים למעמקי הייאוש המר ורק אחר כך נוסכים בה נחמה ותקווה.

רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, מביא בספרו "פרי עץ חיים" תיאור נרחב של הגדלתם והקטנתם של הישים הנקביים "רחל" ו"לאה" בלילה. הוא כותב: "כי הלא סוד הזיווג של חצות הוא יעקב עם לאה, אך רחל הנקראת עקרת הבית אין לה זיווג. אמנם בכל חצות לילה היא צועקת ושואגת אל הש"י על חורבן בית המקדש… לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה, לכן צריך האדם להרבות ולבכות ולצעוק בכל לילה על גלות השכינה שהיא רחל" (שער תיקון חצות, א).

יש ימים שבהם רק אחד מן התיקונים נאמר – "תיקון רחל" אינו נאמר בימי שמחה ובימי אבל, לא בזמן ספירת העומר ולא בעשרת ימי תשובה. ולעומת זאת, בליל תשעה באב, היום העצוב ביותר בשנה, נאמר "תיקון רחל" בלבד. ביום זה אנחנו מרשים לעצמנו לחוות את האבל המוחלט וחסר הנחמה של רחל – הדמות הטראגית שחיכתה לאהובה, שביקשה למות כי לא זכתה לפרי בטן ומתה כשקיבלה את מבוקשה, רחל הממאנת להתנחם – ולשהות מעט במצב זה. רק למחרת, ביום תשעה באב עצמו, מתחילה לנשב לאיטה רוח של ריפוי וגאולה.

המסורת הקבלית שנתנה לחלקי תיקון חצות את שמן של האחיות, הנכיחה את דמותן בציפיות היחיד והציבור לאורך דורות, אבל במידת מה היא גם שימרה את ההתייחסות המקובעת אליהן.  אם נחזור לסיפור המקראי אודות לאה ורחל (אני מקפידה להזכיר את לאה קודם שכן היא הבכירה הן לפי סדר הגילים הן לפי סדר הא-ב), נראה שהחלוקה אינה מוחלטת כפי שאנו נוטים לראות זאת. כל אחת מהן אוצרת בתוכה ניגודי אופי, והיחסים ביניהן אינם חד ערכיים – לאה, רכת העיניים והלא אהובה, הופכת להיות אם הבנים; מדרשי שמות בניה מלמדים על תהליך בונה שהיא עברה לאורך השנים, עד שבלידתה את יהודה היא קוראת: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כט, לה), קריאה המלמדת על שלמות, וזו ההודיה הראשונה לאל בתולדות העולם.[2] ואילו רחל, הדמות הנחשקת והאהובה, -האישה שלא זכתה להגיע לידי הגשמה בחייה, שלא מצאה מנוחה בחיק אהובה במותה (היא היחידה מבין האמהות שלא נקברה במערת המכפלה) ושאפילו מדרש השם שנתנה על ערש מותה לבנה לא נשתמר – היא הופכת להיות מליצת היושר של ישראל וזו שזוכה להבטחה אלוהית לגאולתו.

שתיהן כאחת, מכילות את הריבוי והמורכבות שיצאו את עם ישראל. צדקו בני העם והזקנים שבירכו את רות ואיחלו לה שתהא: "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא). לאה ורחל מלמדות את כל קוראי סיפורן (כולל את איש חיקן) שאי אפשר להכניס אותן – ולמעשה אף אחד – לתבניות פשוטות. הן קוראות לנו ליישם את שיעורן במגענו עם זולתנו, ולהתוודע לרחליוּת שבלאוֹת הניקרות על דרכנו וללאיוּתן של הרחלים שבחיינו. ואף בכך אין די, שהרי כל אדם הוא כעולם ומלואו.

התגובה של אורזולה למאמר של דליה

מעניין אותי מאד לראות את הדרכים בהן השתמשו היהדות והנצרות בסיפורן של רחל ולאה. הטקסט שלך, דליה, פתח בפני ביטוי לתשוקה לתיקון עולם, באופן המקושר לרחל ולאה. התשוקה הזו מוצאת ביטוי בסדר התפילה המיוחד שיסדו מקובלי צפת. כמו בספרות חז"ל, הדמות של רחל בספר בראשית מתמזגת בדמותה של רחל המבכה על בניה בנביאים. כאבה של האם הבודדה מבלי בניה וכאבה של האישה הקרויה רחל ואשר סבלה את הכיבוש הבבלי של יהודה, את חורבן המקדש, את המלחמה ואת הגלות – מעורבות זו בזו.

בתיקון רחל הופכת לסמל לכאב ולאבל, לאה ניצבת כסמל לתקוות הגאולה. את, דליה, הראית שכל קוראי הסיפור מכילים בתוכם ממדי "רחל" וממדי "לאה". חשוב לא להרשות לעצמנו, או לאחרים, להגביל את עצמנו לתפקיד אחד ויחיד. חשוב להקשיב לבנות הקול הקטנות בתוכנו, אלה שאנחנו מנסים לדחוק כי הן אינן תואמות את הדימוי שיש לנו על עצמנו.

להיאבק עם אחות – להיאבק עם אלוהים

רחל ולאה

הפסטורית דר' אורזולה רודניק

איש אחד ושתי נשים: לא צריך להיות נביא כדי לראות משבר באופק. זה מתחיל כסיפור רומנטי. יעקב, שרימה את אחיו וגנב את ברכתו, ברח מפני כעסו של עשו לחרן, למקום מחייתו של לבן. בהגיעו, הוא פוגש את בת דודו רחל ליד המעיין. הוא נושק לה ובוכה: אהבה ממבט ראשון, לפחות מצידו של יעקב. התנ"ך שותק לגבי רגשותיה של רחל. יעקב יודע היטב מה הוא רוצה: הוא רוצה את רחל לאישה, ולשם כך הוא מוכן לעבוד בעבורה שבע שנים. השנים הללו חולפות ביעף: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ).

החתונה מתקיימת. יעקב ואשתו מבלים את הלילה ביחד: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (שם, כה). יעקב כועס. הטקסט המקראי מספר לקוראיו – שלא כמו הספרות הרבנית – מעט על רגשותיהן של נשים. מה חשבה לאה על אותם נישואין? האם הם נראו בעיניה הוגנים והולמים? אחרי הכל, היא הייתה האחות הגדולה, ולבן מגן על מעשהו בהזכירו את המנהג להשיא את הבכירה לפני הצעירה. עתה מציע לבן עסקה חדשה: יעקב יקבל גם את רחל כאישה, אבל עליו לשרתו עוד שבע שנים.

רחל ולאה מתחרות על אהבתו של יעקב. רחל היא אשתו האהובה ונראה שלאה אינה מקבלת מידה דומה של חיבה. על כן, האל מתערב לטובתה של לאה: " וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (שם, לא). לאה יולדת בנים רבים ושמותיהם מספרים את סיפור יאושהּ ומבטאים את תקוותיה – ראובן: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי… [שמעון] כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה" (שם, לב-לג).

בעולמן של רחל ולאה יש לבנים חשיבות עליונה. הם אינם רק נושאי ציפיות המשפחה, אלא גם מפרנסים את הוריהם ודואגים להם בגיל מבוגר. מניעה מפריה ורביה משמעה חיים ללא עתיד.

לאה יולדת ארבעה בנים, ואילו רחל אפילו אינה הרה. היא מקנאה באחותה. יום אחד היא זועקת ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ל, א). בהיותו אובד עצות, יעקב מתפרץ על רחל בזעם: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן" (שם, ב). וכאז כן היום, נשים שאינן מצליחות להביא ילדים לעולם, עושות מאמצים אדירים להשיג את מבוקשן. רחל "נותנת" ליעקב את אמתהּ בלהה, כדי שתינוקה של בלהה יחשב שלה. וזוהי מעין אימהות פונדקאית עתיקה, מנהג שלא היה בלתי מקובל במזרח הקדום. בלהה יולדת בן ורחל קוראת את שמו דן: "דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי" (שם, ו). ועתה מגיח לאוויר העולם בן שני מרחמה של בלהה ורחל קוראת לו נפתלי: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי" (שם, ח).

נוצרים רבים מכירים את סיפור מאבקו של יעקב עם אלוהים, אבל מעטים יודעים שרחל תופשת את מאבקה עם אחותה כמאבק עם אלוהים (בתרגומים רבים, הביטוי העברי "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים", שבו מתארת רחל את מאבקה בלאה, מתורגם כ"מאבקים אדירים" great wrestlings, ולא באופן מילולי).

מדוע רואה רחל במאבקה עם אחותה מאבק עם אלוהים? האם זה מפני שהיא ידעה או חשה שאלוהים היה לצידה של לאה בכך שהפך אותה פוריה כל כך – או – האם זה מפני שמאמציה להרות היו מאבק שכמס את כל הוויתה? הפילוסוף הפרוטסטנטי פאול טיליך הגדיר פעם את אלוהים ככזה שיש לו עניין מוחלט ואולטימטיבי בבני האדם. ובדרך זו מאבקה של רחל לחבוק ילד יכול להיות מובן כמאבק עם האל.

הרבה סנדי סאסו אייזנברג אומרת: "רחל ולאה מלמדות אותנו שפיוס מעורב במאבק, לא רק עם אויב חיצוני, אלא גם עם עצמנו. הוא דורש מאיתנו לראות בנו את מה שאנחנו שונאים בזולתנו… רחל מזכירה לנו שגם אנחנו יוצאים למסע רוחני עם אחרים, שדמותנו מתגבשת תוך כדי דרישות ותביעות חיי היומיום. היא מלמדת אותנו לחוש בתוך כל מגעינו עם זולתנו את מציאות האל, ולהיאבק מתוך הנוכחות הזו שהיא ברכה".

קונפליקט, מאבק עם אחרים ומאבק של אדם עם עצמו, הם חלק מהחיים. האתגר אינו למנוע קונפליקט או לכרוע תחת עֻלו, אלא להפיק (לעתים תוך מאבק) באופן פעיל ומפויס ברכות מן החיים – יהיה המצב אשר יהיה.

סיפורה של רחל ולאה אינו רק סיפור של שתי אחיות הנאבקות על אהבתו של האיש שלהן. אבות הכנסיה עשו שימוש בסיפור הזה כדי להכפיש את היהודים ואת המסורת היהודית. הם השתמשו בתיאור: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (כט, יז). יוסטיניוס, מאבות הכנסיה, כתב בדיאלוג שלו עם טריפון היהודי:

לאה היא אכן העם שלכם ובית הכנסת, ואילו רחל היא הכנסיה שלנו… עיני לאה היו חלשות, והרי אף עיני הנפש שלכם חלשות מאד. רחל גנבה את אֵלֵי לבן והסתירה אותם עד היום הזה וגם לגבינו אבדו אבותינו הגשמיים. (דיאלוג, קלד 3, 6-5).

יוסטינוס מפרש, אם כן, את עיניה הרכות של לאה כעיוורון, שהוא תכונתה של היהדות.

המוטיב של שתי האחיות: האחת עיוורת והשניה פיקחת, שיחק תפקיד חשוב ב"היסטוריה של הבוז" (history of contempt), כפי שכינה ההיסטוריון הצרפתי יולס איזק את המסורת האנטי-יהודית של הכנסיות הנוצריות. המוטיב של "האגלזיה והסינגוגה", כלומר הכנסייה ובית הכנסת כדמויות נשיות, מצא את ביטויו לא רק בספרות תיאולוגית, אלא גם באומנות הנוצרית. הוא מצא את ביטויו בספרים, בקישוטי מזבח ובחלונות כנסייה, הוא "מקשט" תשמישי קדושה ואף בגדי קודש. השתמשו בו בכל סוגי האומנות הנוצרית, הן באומנות עממית מקומית הן באומנות גבוהה ומתוחכמת. "אגלזיה וסינגוגה" מופיעות לראשונה כמוטיב אומנותי במאה התשיעית, והיו נפוצות מאד בארצות אירופה עד המאה הט"ז, שבה דעכה הפופולריות שלהן, ובכל זאת, נעשה בהן שימוש כמעט עד ימינו אנו.

אחד מהביטויים המפורסמים של המוטיב נמצא בקתדרלה של שטרסבורג: שתי נשים צעירות מגולפות באבן, שתיהן באותה מידה, כל אחת מהן יפהפיה ולבושה בהדר. ועם זאת, האחת עומדת זקופה כשולטת, כתר לראשה ונס בידה. השניה, קומתה כפופה, שרביטה שבור, עיניה מכוסות וספר התורה נשמט מידיה.

לאורך מאות שנים, הכפישו נוצרים את היהדות שוב ושוב, הן בדימוים והן במילים. מרִים בעיקר הדימויים והמילים מן התנ"ך, שנעשה בהן שימוש להשמיץ את היהדות, כזה הוא הדימוי של רחל ולאה. תיאולוגים טענו שהכנסיה היא רחל והשליכו את "קוצר הראות" של לאה על היהודים ועל היהדות. יש לקוות שדימויים מלאי בוז אלה הינם נחלת העבר.

לאורך העשורים האחרונים, לומדים נוצרים שלכל אחת מקהילות האמונה יש ערך וברכה באשר היא. מודלים תיאולוגיים חדשים של יחסים בין הנצרות ובין היהדות מתחילים להתפתח. מודל קוהרנטי ומרתק כזה הוצג על ידי התיאולוג האפיסקופלי הצפון-אמריקאי פאול ון בורן (Paul van Buren). בשלושה כרכים, המכונים 'תיאולוגיה של המציאות היהודית-נוצרית', הוא משרטט יחסים של נוצרים משוללי ויכוח וצורה כלשהי של השמצה כלפי היהודים וכלפי היהדות. בכרך השני, תיאולוגיה נוצרית של עם ישראל  (A Christian Theology of the People Israel) הוא מהרהר על המשימה של הכנסייה כלפי העם היהודי. הוא מתחיל בכך שמשימתה של הכנסייה אינה לערוך מסיון בקרב היהודים – "אלוהי ישראל שאיבד את ישראל שלו, אלוהי הברית שאיבד את בן בריתו, לא יוכל להיות האל שכינס כנסיית נוכרים במימוש חלק מהבטחתו לאברהם ובאישור של כל מה שהבטיח לעמו ישראל". הכנסייה חייבת את עצם קיומה לעם היהודי, מפני שהיא קיבלה ממנו את ידיעת האֵל. אחת ממשימותיה של הכנסייה בימינו היא הגנת היהודים, היות והאנטישמיות עדיין קיימת. "הכנסייה", הוא אומר " צריכה להיות הליגה נגד השמצה של ישראל… היא יודעת היטב את הטבע של האנטי-יהדות: היא זו שהנחתה את העולם במשימה הזו לאורך מאות רבות מדי של שנים…".

תגובה של דליה למאמר של אורזולה

שבעים פנים לתורה, אפשר לקרוא אותה כמסמך של הדרה ואף שנאה, ואפשר לקרוא אותה כמאפשרת וכמזמינה. אני מסכימה אתך, אורזולה, שהלימוד של המקורות הקאנוניים המשותפים לשתי הדתות יכול להיות מעשה מעצים ומקרב. במאמר שלי ביקשתי להראות ששתי האחיות הן רבות פנים, ואי אפשר לרדד את דמותן של לאה ורחל ל"מאושרת" ו"אומללה" או ל"אהובה" ו"שנואה" וכל כיוצא בזה. בריבוי עצמו יש ברכה. בדימוי המורכב של לאה ורחל יש פתח לראייה דינאמית של היחסים בין השתיים.

דבריו של התיאולוג פאול ון בורן מרגשים אותי, בעיני זו התמצית של תיקון של אמת – לקחת את מה שהזיק ופגע ולהפוך אותו למחויבות להביא ברכה לאנושות.