וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ…. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. (בראשית, כ"ח, יב, טז)
יעקב פוגש את אלהי אבותיו בפעם הראשונה בתוך חלום. השינה מאפשרת לו לחרוג מעצמו, מהרגלי היומיום ודפוסי האישיות שלו. יעקב רואה את הסולם המחבר בין הארץ לבין השמים. המלאכים עולים ויורדים. כלומר, הם לא באים מלמעלה למטה. הם אינם יורדים אליו מן השמיים. להיפך!
איך אפשר להסביר את זה?
רש"י מסביר שהמלאכים שליוו אותו בדרכו בארץ כנען עלו כעת למעלה (סוף משמרת) ואז ירדו המלאכים שילוו אותו מכאן לפדן ארם (מלאכים עם דרכון לחו"ל).
בכל אופן, כשיעקב מקיץ מן החלום :
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל ...(שם, שם, יח-יט)
הבנתו את העולם ואת עצמו משתנה. הוא מתחיל לפעול בעולם כבוגר- נותן שם למקום, בונה מצבה. הוא גם נכנס לראשונה למערכת יחסים פעילה עם אלהים:
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּש.וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (שם, שם, כ-כב)
בהמשך הסיפור, יעקב מגיע לחרן, כפרו של לבן, פוגש שם את רחל ומרים למענה את האבן הכבדה מעל הבאר. הוא הופך לגבר.
אבל אני רוצה לשים לב למשהו שנאמר מעט קודם:
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (שם, שם יז)
החלום מביא את יעקב לשער השמיים. שם הוא ניצב, מתבונן בעצמו ובעולם, ועובר חוויה מעצבת.
איך יכולה אחת מאיתנו להגיע לשער שמיים?
משורר תהילים כתב (פרק קיח, יט-כ):
פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק אָבֹא-בָם, אוֹדֶה יָה. זֶה-הַשַּׁעַר לַה'צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
איך אנחנו יכולות להתנתק מהרגלי היומיום, מדפוסי האישיות, מחיי השגרה, ולבוא בשער? האם רק ל"צדיקים" ייפתחו שערי שמים? מה זה בכלל, שערי שמים? אולי זה רגע שבו אנחנו שמים לב לעצמנו ויכולים להשתנות. אולי זה רגע של שקט בתוך רעש החיים, שטוען אותנו באנרגיה ההכרחית. אולי זה פשוט רגע שבו ההתבוננות וההקשבה הן פנימה, בלי הפרעה.
מה הסולם המסייע לנו, א/נשים רגילים, לחוות עמידה בשערי שמיים, אולי אפילו לבוא בשערי שמיים?
אני רוצה להציע את התפילה כסולם. כל תפילה יכולה להיות סולם עבורנו.
ניזכר בחוויות של תפילה:
בתוך קהל רב, במעגל אינטימי, לבד. עם עוד אדם יקר לנו. תפילה חרישית, תפילה שיש בה שירה רבת עוצמה, תפילה דמומה. תפילה במקום ובזמן של תפילה. תפילה על ראש הר בזריחה, על חוף הים לעת שקיעה, לצד מיטת החולה.
נחשוב על חווית תפילה כתחושה של יציאה מן השגרתי והמוכר ולשעה, או לרגע, חוויה של עליה –ולו שלב אחד – בסולם המוביל מן הארץ לשמיים.
מה עוזר לך להתפלל? טקסטים? מנגינות? ויזואליה (החלל, הנוף)?
האם קבלת השבת שלנו מאפשרת לך רגע של תפילה?
האם אפשר לחזק את השריר הזה, שמאפשר לי תפילה?
בכנס על תפילה בו השתתפתי. הרבה טליה אבנון-בנבנישתי הציפה שם את השאלה הזו- מה עוזר לכל אחד מאיתנו להגיע לשערי השמים.
האם המלים של התפילה עוזרות לנו?
באותו כנס ירון שביט דיבר על כך שלרבים מיודעי העברית, הטקסט של התפילה דווקא מהווה מכשול: יש תפילות שהמילים בהן מובנות, אבל הן לא רלוונטיות, ריקות ממשמעות.
צביה ולדן אמרה שהתפילות שימרו את העברית ועל כך כלשונאית, היא מוקירה להן תודה. אבל היא הוסיפה: "אני קוראת את התפילות ומתפללת במילותי".
היא גם אמרה שם, שחקר לימוד השפה הראה שילדים מעניקים משמעות למה שהם שומעים: "אליהו ענבים…." "ייבנה ייבנה ייבנה המגרש!" אז אולי מותר להעניק למילים של התפילה משמעות משלי?
אני חושבת המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב.
כדי להגיע לשערי שמים, צריך קודם כל להניח רגל על השלב הראשון ולמשוך את עצמנו לשלב השני: לפגוש את המילים והמנגינות, ואז לתת להן להדהד בתוכי, להעניק להן משמעות, לצלול בתוכן ולהמריא אתן.
זו העלייה בסולם.
פעם בהיסטוריה, או פעם בדור, או פעם בחיים, או אולי פעם בשבוע, נתעורר ונאמר וזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
שבת שלום