זו לא הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שהתנ"ך מפרט שמות ועוד שמות ועוד שמות. ומה המיוחד ברשימה זו? זוהי הרשימה היחידה בכל התנ"ך כולו, למיטב זיכרוני, שבה לכל שם יש הסבר ופירוש. בלשון מדעית מכנים זאת: "מדרש שם". וההסברים, אוי, ההסברים. יש בהם כל כך הרבה תקווה של שתי האחיות האלה, רחל ולאה, כל כך הרבה תקווה וכל כך הרבה ייאוש וכל כך הרבה תחרות ביניהן.
כאשר שפחותיהן של לאה ורחל יולדות, מי שמעניק לילדים את השם היא הגבירה, כלומר לאה או רחל. בכך מבטאות האחיות את שייכותם של הילדים להן (ולא לשפחות). נתינת השם, אם כן, מבטאת שייכות, אפילו בעלות. האדם נתן שמות לכל בעלי החיים בבראשית פרק ב', שכן הוא משל בהן. מי שמעניקה למשה את שמו, היא בת פרעה, וזאת לאחר שנגמל והוחזר אליה מבית המינקת (היא אמו, כמובן). רק אז הוא הפך ממש שייך לה. אמו לא העניקה לו שם מעולם. מעניין, שבמקרא לרוב האם היא זו המעניקה את השם לבנה. לעתים רחוקות האב. לפעמים שניהם: בת שבע העניקה לשלמה את שמו, ואילו אביו קרא לו ידידיה. רחל קראה לבנה בן-אוני ולמרבה הטרגדיה אונה עזב אותה מיד לאחר הלידה, ומטעמים מובנים בחר יעקב להחליף את שמו לבנימין. ואפשר אף לחשוב על מקרה אחד בו האלוהים עצמו הוא המעניק את השם לילד – ישמעאל.
על מה אנחנו חושבים כאשר אנחנו נותנים שם לבן, או לבת? על הנצחת יקירינו, על צליל הערב לאוזננו, על התקוות שאנו תולים בה או בו, על הרגשות המציפים אותנו. תהא הסיבה אשר תהא, אנחנו מקנים לשם חשיבות רבה. מתווכחים עליו. אולי מתייעצים עם מומחי קבלה ונומרולוגיה. ברור, שזה מאוד חשוב לנו. מאוד. לכן לא כל כך פשוט לקבל את בחירתם של ילדינו, לעיתים, לשנות את שמם – שמם הפרטי או שם משפחתם. ובוודאי שאין זה פשוט לקבל החלטות חיצוניות, של מורים למשל, לשנות את שם ילדינו, כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה של מדינתנו.
הורים חשים בגידה וחווים קושי לקרוא לבת או לבן בשמם החדש. אולי הם רואים בבחירה הזו ביטוי של ניתוק, של מרד. אני מבקשת להעיר, כי מן הצד השני, הם, ההורים יכולים לראות בזה ביטוי של עצמאות והתחלה חדשה, בריאה ומעצימה.
ואגב שייכות – לפעמים הדבר פועל ההפך. אנחנו, כבוגרים, מבקשים להשתייך, ומשנים לשם כך את שמנו. בדרך כלל נכון הדבר כאשר מדובר במהגרים. דוד הופך לדיויד ושאול לפול, סבטלנה לאורה ואלינה לאילנה.
ספר משלי מלמד אותנו: "טוב שם משמן טוב". כאן, ברור שהכוונה איננה לשם שניתן לנו, בו אנחנו מכונים בעולם, אלא לשם שאדם עושה לעצמו, כלומר לדרך בה העולם תופס אותנו, כבביטוי: "שמו הולך לפניו".
המשוררת זלדה הביאה זאת לידי ביטוי בשירה הידוע לכל איש יש שם, שיר שאני מניחה שהתבסס על המדרש הבא:
שלושה שמות יש לו לאדם – אחד מה שקרא לו הקדוש ברוך הוא מתחילה, שנאמר "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" [בראשית, ה'], ואחד שקוראים לו אביו ואמו […] ואחד שקונה הוא לעצמו במעשיו. מדרש אגדה (בובר), שמות, פרק א
מה אומר מדרש זה? קודם כל, עליך להיות בן אדם. נבראתְ בצלם אלוהים. עלַיִך להצדיק זאת. שנית, הוריך נתנו לך שם, תלו בך תקוות. ושלישית – צאי לעולם ועמדי מולו בגאווה על מעשייך.
במדרש תנחומא אנחנו מוצאים נוסח דומה, המדגיש זאת ביתר שאת:
"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו,
אחד מה שקוראים לו בני אדם,
ואחד מה שקונה לו לעצמו,
טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו." (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל, סימן א')
לפעמים לא כל כך פשוט לנו להצדיק את שמנו. לפעמים אנחנו מוציאים שם רע למשפחה, או סתם מתברכים בתכונות הפוכות משמנו: שירה מזייפת ויצחק בכיין. הנה מדרש נוסף, המצביע על פער זה, מדרש לפרשה שלנו, פרשת ויצא:
ותהר לאה ותלד בן. אמר רבי יוסי בר חנינא ארבע מדות נאמרו בשמות יש ששמותם נאים ומעשיהם נאים, יש ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים, יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים, ויש ששמותן נאים ומעשיהם כעורים.
שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים: עשו שמו עשו ואינו עושה, ישמעאל שמו שומע ואינו שומע.
שמותן כעורים ומעשיהם נאים: אלו בני הגולה (עזרא ב), בני בקבוק בני חקופא בני חרחור, וזכו ועלו ובנו בית המקדש.
שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים: אלו המרגלים, סְתור בן סתורים, גַדי גרֵדים ומרֵדין [שְכין ומכאובים].
א"ר יוסי בר חנינא, שמותיהן נאים ומעשיהן נאים: אלו השבטים, ראובן ראו בן בין הבנים, שמעון [שומע מעון] שומע בקול אביו שֶבשָׁמים. א"ר יוסי בר חנינא, אין שמותם של שבטים עכור [מכוער] להם, אלא חפות [צמוד, מתאים] להם: בראשית רבה, ויצא, פרשה ע"א, ג
מה למדנו מכל זה?
למדנו ששם הוא עניין מורכב. שאנחנו מזוהים איתו והוא איתנו. שכאשר מזכירים אותנו בשמנו, עולה במחשבתם של אחרים דמות שלֵמה, רבת תכונות, בעלת התנהלות מסוימת בעולם, לטוב ולרע. שעדיף, אם אפשר, לקנות לעצמנו שם טוב. ושגם אם שמנו מכוער בעינינו, אין זה אומר דבר על מי שאנחנו.
ילדינו, בנינו ובנותינו – קנו לעצמכם שם טוב בעולם. שאו בגאווה את שם משפחתכם, דרכו נמסרת לכם מסורת משפחתית של סיפורים, שורשים ומורשת. ומי ייתן, ושמכם יהלך לפניכם ותיזכרו כאנשים ונשים טובים וראויים, חביבים על הבריות ועל אלוהים, ותמצאו חן בעיני אלוהים ואדם.
שבת שלום!