בשבת פרשת "לך לך", כשמלאו שלושה שבועות ליום האימה, היום בו שָׁבַת חג שמחתנו ונֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ, קראנו על אברם העברי היוצא להשיב את לוט אחיו (כך הוא מכונה שם), את הנשים ואת העם. נאחזים בדמותו של אברהם ובמשמעות היותו אבינו, ביקשנו שנדע לנהוג כמוהו ולהשיב את אחינו ואחיותינו מן השבי בהקדם, כעדיפות עליונה במלחמה הנמשכת.
חלפו ארבעה שבועות נוספים. הלחימה עדיין בעיצומה. בשורות שוברות לב על חיילים הנופלים בקרבות בעזה מגיעות כמעט מדי יום. אפילו עוד לא ברור שכל גופות החללים מ-כ"ב בתשרי זוהו. על הגבול הצפוני של מדינת ישראל נורים טילים, מחריבים בתים ריקים מיושביהם ופוגעים באזרחים המועטים ובחיילים הרבים שאינם יודעים מה יתפתח בחזית לבנון.
שבעה שבועות של מלחמה, כימי ספירת העומר מפסח לעצרת, כימי ספירת ביתא ישראל מיום הכיפורים אל הסיגד שצוין בשבוע שעבר, לא ברוב עם ובהדר של מלך אבל וכואב. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה.
בפרשת השבוע, "ויצא", יעקב יוצא מביתו בשל פחד נקמת אחיו עשיו, הופך לפליט במצוות אמו, מבקש לעצמו בית זמני עד שיוכל לשוב ארצה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם, מבשרים לו שבדרכו תהיינה עליות ומורדות, וגם הבטחה אלוהית מלווה אותו בצאתו.
בתוך הפרשה הזו חולפות להן עשרים שנים: שבע שנות העבודה של יעקב עבור הזכות לשאת את רחל – המוחלפת בלאה, שבע שנות עבודה לאחר הנישואין לרחל אהובתו, ועוד שש שנות עבודה של יעקב בהן נולדו שנים-עשר מתוך 13 ילדיו. לאחר לידת יוסף, יעקב מבקש מלבן לשוב אל מקומו ואל ארצו, ארץ כנען. תהליך הפרידה וחלוקת הרכוש בין יעקב ומשפחתו לבין לבן מורכב וכואב, ומפריד סופית בין לאה ורחל לבין אביהן: "הֲל֧וֹא נׇכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ" (בראשית ל"א 15). בזמן שלבן מרוחק מביתו, יעקב ומשפחתו לוקחים את כל רכושם, וגם מן הרכוש שאינו שלהם (התרפים, פסלי האלילות, של לבן), ויוצאים לדרך. "וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא" (ל"א 20)
כשלבן שומע על בריחת יעקב, הוא רודף אחריו דרך שבעת ימים – על-פי הפירוש, ביום אחד של מרדף לבן מספיק את כל הדרך שעשה המחנה הכבד של יעקב בשבוע. מחנה לבן משיג את מחנה יעקב בהר הגלעד, ובין השניים מתפתחת שיחה של נרטיבים, האשמות והצדקות. באופן שמזכיר מאוד, גם ליעקב וגם לנו, את סיפור מכירת הבכורה מעשיו ליעקב או את גניבתה, גם ברגע הזה מסתבר שלבן כלל לא חושב שהוא מכר את בנותיו. לטענתו, יעקב גנב את לבבו, את בנותיו ואת נכדיו, גזל ממנו את האפשרות להיפרד מהם כראוי, ואלמלא האזהרה שהוזהר בחלום הלילה – היה פוגע ביעקב שם ומיד.
בתוך חרדות הימים הללו, ימי המלחמה, הצרה והשביה, חיפשתי לראות כיצד פרשו חכמינו לאורך הדורות את דברי לבן "וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב" (ל"א 26). מדוע לבן מציג את מעמדן של רחל ולאה, אולי גם בלהה וזלפה, כשבויות בידי יעקב ברגע הזה? מה למדו פרשנינו מדבריו?
ראשון למפרשים פניתי אל רש"י. מה שמטריד כאן את רש"י הוא עצם הביטוי "שבויות חרב". למה כך נקטה התורה? ועונה רש"י: "כל חיל הבא למלחמה קרוי חרב". בעיני, זהו פירוש קורע לב. חייל בקרב אינו חייל ללא נשק, נשק בקרב אינו נשק ללא חייל שיאחז בו, וכך החייל במלחמה מאבד את זהותו, את עצמיותו, והופך להיות אחד עם נשקו. כל-כך קשה לדרוש מחשבה, זהירות ומוסר כשהאדם הלוחם מזוהה באופן מוחלט כל-כך עם כלי ההרג שבידו. אני לא מוכן לקבל את דבריו אלה של רש"י, אלא אם נאמר שאלו דבריו של לבן, ורש"י שם את הזיהוי חרב=חייל מתוך הסתייגות מעמדת לבן, התנגדות לביטול ההפרדה בין האדם הלוחם לבין כלי המלחמה.
הרד"ק, רבי דוד קמחי, אינו מתמקד בביטוי "שבויות חרב" אלא ב-כ' הדימוי, "כשבויות חרב", ובמשמעות הדימוי של לבן. הרי ברור שיעקב לא שבה את לאה ורחל, אלא שיש משהו בדרך בה יעקב יצא עם משפחתו למסע שנראה כמו לקיחה בשבי: "כנשים השבויות ביד בעלי חרב שיוצאות ממקומן שלא מדעת, כן נהגת בנותי בלא דעתי ודעת אחיהן וקרוביהן". המהלך כאן מוזר מעט, ושוב מתאים לדרך שבה דמותו של לבן מתוארת לאורך הסיפור כולו – מעמד הבנות / הנשים כשבויות בידי יעקב לא נובע מכך שלקחו אותן בניגוד לרצונן, אלא שהן יצאו לדרך בלי ידיעת והסכמת הגברים השולטים בחייהן. לבן אינו חושב על רצונן ובחירתן, הוא חושב רק על עמדתו שלו, על הפגיעה בו, מעמדית וככל-הנראה גם כלכלית. לבן אינו טוען בעצם שהן נחטפו, אלא שהן נחטפו ממנו. ובדרך שבה המעגלים נפתחים ונסגרים בחייו של יעקב, אולי ניתן לדרוש שהתנהגותו של יעקב כאן תשוב אל משפחתו במעשה דינה ושכם בן חמור, ותגובת האחים שם תהיה כתגובת לבן.
פירוש מעמיק ומעניין על דימוי השבי נמצא בספר "אדרת אליהו" של הרב יוסף חיים, הבן-איש-חי, וכך הוא כותב על הפסוק "מה עשית, ותגנוב את לבבי, ותנהג את בנותי כשבויות חרב":
יובן בס"ד כי הנה דרך השבאים [הלוקחים בשבי, ע.מ.] הוא בשני סוגים: ה-א' שזה הגנב השבאי יבא וישבה נערה בסתר ויברח בדרך עקיפין ולא בדרך המלך, גם עוד יכסה את השבויה בדרך כדי שלא יראוה אצלו ויכירוה וילכו להגיד לאביה ולאמה. והסוג ה-ב' שזה השבאי הוא גבר תקיף גבור מלחמה ויבא בחרבו הקשה וישבה הנערה וילך לו, ואמנם זה לא ילך כי אם בדרך המלך בגלוי וביד רמה, כדי להתפאר בפני העולם. והנה כאן אמר לבן ליעקב: הנה אתה עשית תרתי דסתרן, דמצד א' אני רואה בך שאתה מתפחד ממני ורימיתני והלכת בסתר, ואם כן מצד זה יחויב שתוליך את בנותיי בסתר ולהקיף הדרך בעקיפין, כדי שלא יראוך בני אדם ויבאו להגיד לי; ומצד השני אני רואה שאתה נהגת את בניתי כשבויות חרב דייקא, רוצה לומר כאותם שהם נשבו ע"י חרב המלחמה שמן הדרך הוא להוליכם בריש גלי לפני הכל בלתי שום פחד. ואם כן הוי תרתי דסתרן, דאם אתה מסוג זה למה פחדת ממני מקודם והוצרכת לגנוב את לבבי:
אנו קוראים את התיאור הזה היום, והתמונות שלא תיארנו לעצמנו שנראה עולות במלוא אימתן מול עינינו. שבאים, חוטפים, הסתרה ובריחה, גיבור מלחמה בחרבו הקשה, כדי להתפאר בפני העולם – את הכל ראינו בעינינו ממש, ראינו ונשבר ליבנו.
ובכל זאת, ננסה להבין את פירושו של הרב יוסף חיים. בדבריו הוא מבחין בשני היבטים שונים בהתנהגותו של יעקב שלא מסתדרים יחד, ומציג זאת כבסיס לשאלתו של לבן. לדבריו, יש שתי דרכי-התנהגות כשלוקחים א.נשים בשבי: יש לקיחה בשבי בסתר, ואז יסתירו את החטופה, יברחו איתה בדרכים צדדיות, לוודא שהדבר לא ייוודע להוריה; ויש לקיחה בשבי שנעשית בגלוי, בהתרסה, "גבר תקיף גבור מלחמה", ואז אין רצון להסתיר ולהסתתר. ולפיכך אומר לבן ליעקב – "מה עשית?" באיזו מן התנהגות לא ברורה, אפילו יחסית לשבאי, נקטת? גנבת את לבבי, הלכת ממני בסתר, כדי שלא אדע, אבל התנהלת עם בנותיי כאילו אתה גיבור מלחמה, לא חושש ולא מסתתר, והן שבויות חרב. ההתנהגויות הללו לא מתיישבות יחד, טוען לבן, הן סותרות זו את זו.
אי נמי ותגנוב את לבבי וגו'. יובן בס"ד כי הנה יעקב אבינו עליו השלום עשה בחכמה שלא ירגיש לבן, והוא דאם [שאם] היה הולך כדרך נסתר ועקיפין, אפשר שבעת הילוכו בדרך עם נשיו ובניו וכל מקנהו יראוהו עובדי דרכים וילכו ויגידו ללבן כי ברח יעקב. ואמנם יעקב אע"ה [אבינו עליו השלום] עשה בחכמה לילך בדרך המלך בריש גלי, כדי שהרואה אותו לא יבוא לחשוב בדעתו כי בורח הוא, שהבורח לא ילך בדרך המלך בריש גלי. וממילא כל הרואה, הגם שימצא את לבן לא יאמר לו כלום, שיחשוב "בוודאי לבן ידע בו ומרצונו הלך". ואם כן דין גרמא [זה הגורם] שהיה יכול לברוח ולא הרגיש לבן עד יום שלישי שכבר נתפשט הדבר מאליו. וזה שאמר "ותגנוב את לבבי", במה יכולת לעשות כן, ולהסתיר העניין? על ידי ש"ותנהג את בנותי כשבויות חרב", רוצה לומר: כמו השובה אותם בחרבו הקשה, שהוא מוליכם בדרך המלך בריש גלי, כדי שיראום הכל ויתפאר בזה. וזה גרם שיכולת להסתיר ממני, שהרואה אותם לא יסיק אדעתיה [לא יעלה בדעתו] שברחת, אלא חושב שברצוני וידיעתי היה וממילא אין איש גולה את אזני עד יום השלישי שנתפשט הדבר מעצמו ואתה כבר הלכת דרך שבעת ימים:
אלא שבהתנהגות הלא-ברורה הזו, טוען הרב יוסף חיים, טמונה גם חוכמתו של יעקב. דווקא ההליכה הגלויה הייתה העירבון לכך שלא יספרו ללבן על העזיבה של משפחת יעקב עם לאה ורחל את בית לבן. לא סביר שעזיבה גלויה כל-כך תהיה סודית. ההתנהגות מלאת הביטחון, העוצמה וההתפארות היא היא שאפשרה את ההסתרה.
כאשר הרב יוסף חיים כותב "כי הנה יעקב אבינו עליו השלום עשה בחכמה", הוא רומז לנו גם אל דבריו של רש"י על הפסוק שקראנו בשבת שעברה, בפרשת תולדות: "וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ" (בראשית כ"ז 35). ורש"י מפרש "במרמה – בחכמה". חייו של יעקב, תכסיסיו ותסבוכותיו, עומדים כולם על המתח בין פחד והסתרה לבין גבורה והתפארות. כל בחירותיו ניצבות על הגבול הדק שבין מרמה לחכמה. איש תם, יושב אוהלים, שפעם אחר פעם גובר על החזקים והגיבורים ממנו, אבל שוב ושוב מגלה שעורמתו מתהפכת עליו בחזרה, חוזרת אליו באופן כואב עוד יותר.
בהמשך דבריו אומר לבן ליעקב "וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ" (ל"א 28). על המילים "הסכלת עשו" כותב הרש"ר הירש בפירושו לתורה: "מרובים בלשוננו הביטויים המורים על טיפשות מאלה המורים על חכמה, אולי מפני שבאמת החכמה היא אחת ופשוטה, ואילו הסכלות – רבים ושונים גלויה". אם המעשה אינו אחד ופשוט, כנראה שגם אינו נובע מתוך חכמה. אם אב אינו יכול לנשק את בניו ובנותיו, זהו כנראה אחד מגילוייה הרעים של הטיפשות. מי שרוצה להשיג דבר-מה – גם ניצחון במלחמה – על-ידי מעשים מתוחכמים-כביכול המשתמשים באופן ציני ונצלני במניעת החיבור הבסיסי, האנושי, בין הורה לילדיו, חכמתו היא מרמה וסכלותו תתגלה ברבים כרשעות.
בתפילה גדולה שעד שתקראו את המילים הללו ישובו הבנות והבנים לגבולם, הורים ישובו לנשק את ילדיהם, וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיה ל"ה 10). יותר מזה אנחנו לא צריכים.
שבת שלום