יש משהו מאוד לא נעים בהתניית תנאים. לעתים, מרגישים כמו בחתימת חוזה לשכירת דירה – אם תשלמו בזמן, ואם לא תשברו שום דבר, אז תוכלו להשאר עד תום החוזה.
לעתים, ה'אם' הזה הוא ביטוי לקטנוניות – שאני אוריד את הזבל? בטח, אם את תעשי כלים… לפעמים, ה'אם' הוא פשוט מאבק כוחות – אם תסיים את הסלט, תוכל לקבל שוקו. גם בתהליך האבל ה"קלאסי" המוכר בפסיכולוגיה המערבית, יש לנו שלב של התמקחות – אם הוא יצא מזה בריא ושלם, אז אני מבטיחה…. אם – מילה קשה וטעונה. ומצד שני, אם יכולה להיות גם מילה חיובית ומעודדת – אם תתכונני – תצליחי; או אם של לקיחת אחריות – אם אין אף אחד אחר שיעשה – אז אני אפעל.
הפרשה שלנו, פרשת ויצא, נפתחת כאשר יעקב בורח מאחיו עשו. הוא לן בדרך ובחלומו המפורסם נגלים אליו מלאכי אלוהים והקדוש ברוך הוא מבטיח לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כח, טו). לכאורה, יכול היה יעקב להיות שלו ובטוח – אלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח לו שהכל יהיה בסדר. ויעקב אכן אומר "יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (שם שם, טז).
אולם, מיד לאחר מכן, פועל יעקב באופן מתמיה עד מאוד. הוא בונה מזבח, נודר נדר ומתנה תנאים עם אלוהים – "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים" (שם שם, כ-כא). במילים אחרות, אם תשמור עלי ותספק את תנאי הבסיסיים, אז (ורק אז) תהיה האלוהים שלי.
מתמיהה אותי תגובתו של יעקב. מהו ה'אם' הזה? האם הוא רק הוכחה להעדר אמונה? לספקות (הטבעיים יש לומר) של אדם שאלוהים מתגלה לו בחלום? בדברים הבאים אבקש להציע שלוש פרשנויות שונות להבנת ה'אם', שתורמות, כך אני מקווה, להבנת מורכבות הסיפור והאפשרויות הגלומות בו.
א. אם קטנוני
האפשרות הראשונה להבנת ה'אם' הוא 'אם' קטנוני. אם-אז של מקח וממכר. אם תוריד לי את המחיר ל- 5 שקלים, אקנה שלושה. זהו מקום בסיסי למערכת יחסים בין מוכר לקונה, אך מקום קשה ואפילו עצוב לשני אנשים האמורים לחלוק ביניהם אהבה. למעשה האם-אז הזה, הוא רק אם-אז. כולנו מכירים את הרגעים שבהם האם-אז הקטנוני משתלט על החיים שלנו. אם תשטפי כלים, אני אוריד את הזבל; אם את עובדת היום עד מאוחר, אז מחר זה תורי. זהו מקום עצוב, שהרי האהבה מתבטאת דווקא בניתוק הכבלים שבין אם לאז, בעשייה שמלווה בחדווה וברצון לסייע ולעזור. מה אומרת לנו קריאה כזו של "האם-אז" של יעקב על האופן שבו הוא תופס את אלוהים? האם זו אהבה שהתדרדרה לחוזה של מקח וממכר, או שאין ולא היתה כאן אהבה? הרי למעשה, יעקב ואלוהים טרם נפגשו, ומדוע שהפגישה הראשונית לא תשא אופי מנוכר ותועלתני?
ב. התמקחות כהתמודדות עם בשורות קשות
אפשרות שניה להבנת האם-אז של יעקב קשורה אף היא למקח וממכר, אך לא במובן החומרי הפשוט. בפסיכולוגיה המערבית, במסגרת התיאור הקלאסי של שלבי האבל של אליזבת קיבלר-רוס, ישנו שלב ההתמקחות. זהו אותו שלב לא רציונאלי, שאדם ששמע בשורה קשה מנסה להתמקח בו עם אלוהיו על רוע הגזירה. אלה המקומות של: אלוהים, אם הוא רק יצא מזה, אני מבטיח ש… . זהו שלב אנושי בסיסי, טבעי אם תרצו. שלב בו האדם מנסה לשמור על תחושת שליטה אל מול גורל מתעתע ומכאיב. זהו נסיון לשמור על תחושת המסוגלות שלי כאדם, בעודי מנסה להתרגל ולהשלים עם האמת הכואבת, שלא כל הדברים בשליטתי.
לכאורה – מה לשמיעת בשורות קשות ולהתגלות אלוהית בחלום? הרי אלוהים מבטיח ליעקב שישמור עליו ויגן עליו. האם זו בשורה קשה? ואולי כן. יעקב מכיר את אלוהים רק דרך תיווכם של אבותיו – אברהם ויצחק. אפשר להבין למה המחשבה שהאלוהים הזה פתאום נהפך גם לאלוהים שלו יכולה להבעית. מורשת העוקד והנעקד אינה מורשת קלה לעיכול כלל וכלל.
ואולי – זו בשורה קשה משום שיש בה אובדן. אובדן של תחושת עצמאות, של רצון להשתחרר מכבלי ההורים המחליטים עבורך, ולהיות ברשות עצמך. מעין מסע התבגרות של נער צעיר שרוצה סוף סוף להתמודד בעצמו אל מול החיים המסוכנים והמאתגרים, והנה מודיעים לו שהוא לא לבד, שיש מבוגר אחראי ששומר עליו, שפנטזיית החופש והעצמאות אבדה.
ג. הבהרת ציפיות והתעקשות על בחירה
עד כה הצעתי לקרוא את ה-'אם' של יעקב כמקח וממכר, או כהתמודדות עם בשורה קשה. אפשרות נוספת היא, שבדומה להתניית תנאים במשא ומתן על חוזה עבודה, יש כאן הבהרת ציפיות של יעקב. יעקב איננו מעוניין להיות מאמין בכל תנאי – הוא מציב תנאים למערכת היחסים ההולכת ונרקמת בינו לבין אלוהיו. אם, ורק אם, תהיה אל מיטיב – תגן עלי ותספק את צרכי (ויש, כמו המדרש בבראשית רבה, המבינים את בקשותיו של יעקב כמכילות את צרכי הנפש והגוף – שמירה מלשון הרע, מגילוי עריות, משפיכות דמים ומעבודה זרה), אז אהיה מוכן שתהיה אלוהים שלי. ואם לא – אז איש ואלוהים לדרכו.
על פי קריאה זו אומר יעקב: אני לא סבא אברהם – אני לא מציית עיוור ל"לך לך מבית אביך", או ל"לך לך אל הר המוריה", ואני גם לא אבא יצחק – אני לא מקבל בירושה אלוהים שמשחק איתי בעקידות, ואבא שממשיך להאמין בו כאילו דבר לא קרה. יעקב תובע סוג של חוזה, סוג של הדדיות, אם תרצו. הוא ייכנס אל עולם האמונה באופן מפוכח וכאדם בוגר ובוחר.
יעקב רוצה לשמור לעצמו את זכות הבחירה, את זכות הספק, את היכולת (ואולי נאמר החובה) לבחור באמונתו ובאלוהיו. במהלך העבודה על הדרשה, העיר הרב שלמה פוקס כי יעקב צריך להיות בבחירה תמידית – בין שתי נשים ושתי פילגשים. ושאולי דווקא בשל היסטוריית חייו – היותו אח תאום שהוא גם הצעיר וגם הבכור, אח שלקח את הברכה במרמה – הוא עסוק בשאלות של בחירה חופשית מול גורל המוכתב מלמעלה.
הצגתי שלוש אפשרויות להבנת מעשהו של יעקב – אדם מחוסר אמונה ויראת כבוד מול הקדושה המקיים מקח וממכר קטנוני עם אלוהיו; אדם המתמודד עם בשורה קשה – עם אלוהות מפחידה או עם העדר חופש פעולה ובחירה ולבסוף – אדם המתמודד באומץ עם אלוהיו ומבהיר כי לא יהיה מאמין עיוור, כי אמונתו היא אמונה מטילת ספק ומערערת.
ואני – בי יש מכולם. לפעמים אני קטנונית עד אימה – עם אהובַי ועם אלוהי; לפעמים אני חווה את אלוהים ואת גבולות כוחי כחוויה מפחידה ומאיימת, ולעתים – ברגע חסד, אני מעיזה להתייצב מול אלוהי ולדרוש את הספק, את הבחירה, את ההכרעה.
בפרשה הבאה, פרשת וישלח, נמצא את תמונת הראי לבית אל. כאן, יעקב בורח מאחיו וחולם חלום, שם – רגע לפני הפגישה המחודשת נאבק יעקב במלאך. בלי "אם-אז", בלי התקטננות. פשוט מאבק – קשה ופוצע. ברגע המאבק הזה – בהתמודדות פנים מול פנים, אני מוצאת חיזוק דווקא לקריאה השלישית. יעקב, הוא ישראל שאנו קרויים על שמו, איננו מאמין עיוור. הוא מתנה תנאים באמונתו, הוא נאבק באלוהיו. במכילתא מפורסמת, ר' ישמעאל דורש את המילה 'אם' ואומר "כל אם ואם שבתורה-רשות" חוץ ממספר מקרים אותם הוא מציין שהם "חובה ולא רשות". כפרפראזה על דבריו אבקש לומר, כי 'אם' של מקח וממכר קטנוני הוא רשות, 'אם' של התמודדות עם בשורה קשה אולי הוא כורח המציאות, אך 'אם' של תביעת חופש הבחירה והספק– חובה הוא ולא רשות.
שבת שלום